מה יצליח לרומם את הספורט בהודו?

יכול להיות שבעוד כמה שנים כולם יידעו מיהו אבהינאב בינדרה (בתמונה). יש אפילו לא מעט פרשני ספורט שטוענים שבינדרה אפילו עשוי להיזכר כמי שהוביל מהפיכה ששינתה את פני הספורט העולמי.

אז לאלו שלא מכירים: בינדרה בסך הכל זכה במדליית זהב אולימפית בבייג'ין 2008 בקליעה באקדח מעשרה מטרים. ענף זניח למדי. אבל העיתוי שלו עשוי להיות משמעותי מאוד בתולדות הספורט. ספורטאים גדולים הם כאלו שניתן להגדיר את רגע פריצתם לצמרת העולמית ככזה ששינה מושגי יסוד. כך היה עם אבבה בקלה, קסיוס קליי, בילי ג'ין קינג, טייגר וודס ואחרים. בינדרה, היה לפני שנתיים להודי הראשון שזכה במדליית זהב אישית במשחקים האולימפיים, וסימן את הדרך למדינת הענק ללכת בכיוון שסין החלה לפני 30 שנים בדרכה לכיבוש הספורט האולימפי.

הזכייה שלו היא משמעותית בעיקר בגלל המקום ממנו הוא מגיע. הודו, תת-היבשת שבקרוב תהיה המדינה המאוכלסת בתבל, היא כישלון ספורטיבי (פרט להצלחות הדומות לאלו של ישראל בטניס - ליאנדר פאס, מאהרש בופאטי, סניה מירזה). יוצאי הדופן הם נבחרת הקריקט ואלוף העולם בשחמט, ויסוואנטן אנאנד. הדרך לצמרת העולמית עוד ארוכה. אבל הענק החל להתעורר. והפוטנציאל הכמותי של האוכלוסייה הוא חלק משמעותי בסיפור. בבייג'ין זכו ההודים בשלוש מדליות בשלושה ענפים שונים - בינדרה בקליעה, ושתי מדליות ארד (היאבקות ואגרוף). מספר זעיר ביחס לפוטנציאל האוכלוסייה. אפילו מדליית הזהב המסורתית בהוקי שדה הושגה בפעם האחרונה ב-1980.

הודו מדורגת במקום האחרון בעולם בהיסטוריה האולימפית המשווה בין גודלה של האוכלוסייה לבין מספר המדליות האולימפיות בהן זכתה. לכישלון יש הרבה סיבות - עוני, שחיתות, פערי מעמדות וחלוקה לקסטות שלא מאפשרים איתור שיטתי של ספורטאים וטיפוחם. שלא לדבר על העדר מוחלט בכל הנוגע לטיפוח ספורטאיות המהוות כ-50% מהסיכוי למדליות בתחרויות הגדולות. בנוסף נמצאת גם הסגידה לקריקט, ענף שמצליח לעוור את עיני ההודים ומסיט את מבטם מענפי הספורט המובילים.‏

פוטנציאל עצום

‎במונחים מסוימים, נראה אפילו שההודים הלכו לאחור. נבחרת הכדורגל למשל מדורגת במקום ה-132 בעולם, אחרי נבחרות כסווזילנד, אחרי שב-1964 כבר הצליחו להגיע אפילו לגמר אליפות אסיה וסיימו את הטורניר האולימפי במלבורן 1956 במקום הרביעי.

אבל הפוטנציאל הוא עצום, בהתחשב בכך שמחצית מתושביה של הודו הם צעירים מתחת לגיל 25, אנשים שנחשפים מדי יום בטלוויזיה לספורט מכל מקום בעולם. המפתיע הוא שמי שמזהה את הפוטנציאל ההודי העצום לספורט הן דווקא המדינות שמחוץ להודו. כמה ממועדוני הכדורגל הגדולים באירופה מנסים דרך הסכמי שת"פ לפרוץ את הגבולות הספורטיביים בהודו במטרה להגדיל את בסיס האוהדים; בליגות המקצועניות בארה"ב אחרי שגילו את השווקים במזרח הרחוק - בעיקר סין (‏NBA‏) ויפן (‏MLB‏) - כבר סימנו מזמן את הודו כיעד הבא שצריך לסחוט אותו.

מה בכל זאת יכול להביא לשינוי? הקפיצה הגדולה באמת של הודו תהיה כאשר תהיה ערוכה לאירוח משחקים אולימפיים. כעת הדבר נראה רחוק. אבל ממשלת הודו עושה צעדים בדרך לשם. באוקטובר הקרוב תארח המדינה את משחקי חבר העמים הבריטי, בהשתתפות יותר מ-70 מדינות שהיו בעבר חלק מהאימפריה הבריטית. המשחקים, שיתקיימו בדלהי, יהיו האירוע הספורטיבי הבינלאומי הגדול ביותר בהודו מאז משחקי אסיה ב-1982.

הדרך השנייה שיכולה לקצר תהליכים והריאלית יותר (ודאי במדינה שתשתית הספורט בה כל כך נחותה כמו הודו) היא באמצעות היסחפות של מדינה שלמה אחרי ספורטאי. כאן נכנס בינדרה לתמונה. בתחילת הדרך זה נראה לעתים מופרך, אבל תקדימים לא חסרים. למשל, איך הפכה ההגעה של יאו מינג ל-‏NBA‏ את סין למדינה שמטורפת על כדורסל. שם, אגב, האמריקנים הבינו את הפוטנציאל הסיני עד שהסכימו להשקיע בבנייה של 12 אולמות חדישים כדי לשפר את התשתיות בסין ולהביא עוד אוהדי כדורסל (וכסף) ל-‏NBA‏.

‎העתיד בתוך אקדח

‎בינדרה הוא בן למשפחת סוחרים עשירה שהקים מטווח באחוזה הפרטית שלו. הוא היה במשחקי סידני להודי הצעיר מעולם שהשתתף במשחקים האולימפיים והוא בן 18 בלבד. שנה מאוחר יותר זכה באות ראג'יב גנדי, האות הגבוה ביותר המוענק לספורטאי, ובגיל 26 זכה בזהב האולימפי. הפרסים הכספיים שממשלת הודו ומדינות המחוז העתירו עליו נאמדים בכ-350 אלף דולר ובנוסף נקראו על שמו אולמות רבים.

‏בינדרה, איש עסקים שהשתלב בעסקיה הענפים של משפחתו, הוא העוגן של הודו בהביטה לעבר העתיד הספורטיבי. גם ממשלת הודו הבינה, כי בינדרה הוא הדמות שעליה יש לבסס את התכנון הספורטיבי. אם רק יצליח לסחוף אחריו אפילו פרומיל אחוז של ספורטאי הישג בהודו, אי אפשר לדעת איך זה ייגמר.

עם הטירוף שלהם לענפים כמו קריקט, אף אחד לא יתפלא אם את המהפכה הספורטיבית שלהם יעשו ההודים דווקא בזכות בחור שיודע לירות באקדח.