תיאטרון החלומות במנצ'סטר רשם אמש (ד') עוד הצגה גדולה של כדורגל, אם כי הפעם היא נגמרה בדמעות עבור רוב יושביו. לא היה דבר אחד שחסר בהצגה: כוכב פצוע שעולה וסוחב קבוצה על הגב; פתיחה מפוארת; שער כמעט מקרי שהופך את היוצרות; הרחקה שכאילו נכתבה במיוחד עבור גיבור טראגי צעיר; שער מרהיב שהכריע את המשחק... אבל היי, מספיק לדבר עליי, נגד מי הקבוצה שלכם בשבת?
בעוד רגע נחזור לאולד טראפורד ואל ההצגה של מסי מיום שלישי, אבל קודם כל תגידו: מי בכלל מסוגל להתקרב לצ'מפיונס ליג? הרומנטיקנים לעגו לה כליגה של העשירים, אופ"א קיבלה אותה בתחילה כמי שכפאה שד, ורק לאחר איומי פרישה מצד ארגון ה-G14. אבל הצ'מפיונס היתה למותג ספורטיבי מנצח. קודם כל, מפני שהיא מותג. כשאירחה מכבי ת"א את באיירן מינכן למשחק הצ'מפיונס הראשון אי פעם בישראל, התפלאו כאן כולם על אנשי החברה המארגנת שלא השאירו דבר ליד המקרה: כל כוכב בלוגו המפורסם נקבע בדיוק של מילימטרים באותו המקום, לא משנה אם זה סן סירו, קאמפ נואו, או המחראה הלאומית בר"ג; התפאורה להצגה הטובה ביותר צריכה להיות אחידה. עם השילוט, הדיגלול והמוזיקה שמעבירה צמרמורות של עונג בגב של כל חובב כדורגל.
כשמניחים תשתית ראויה, לפעמים כל היתר קורה מאליו. כאשר התשתית רקובה, כמו במדינות מסוימות, לא יעזרו כל הגימיקים שבעולם: אין כמעט אוהד כדורגל ישראלי שיכול היה לומר לי אמש, נגד מי הקבוצה שלו בשבת. מי בכלל יכול לחשוב על אשדוד ונתניה, כשהמנון ליגת האלופות מתנגן ברקע?
בתחילת כל ערב שבו אנו מתפעלים ממסי או רוני, עומד פועל במה שיודע בדיוק איפה ביחס לקו מחצית המגרש צריך להתחיל הלוגו של הספונסרים. אל תשלו את עצמכם אפילו שזה יכול לעבוד אחרת.
***
אמרנו מסי. העבירו עכשיו בראש את כל הסופרלטיבים שמהם אי אפשר היה לחמוק ביומיים האחרונים. אני שותף לכולם. עכשיו, בואו ונדבר כדורגל. רבים עסקו השבוע בהשוואה המטופשת והמתבקשת גם יחד בין מסי למראדונה. בעיני, מסי רק מעצים את זוהרו של הכוכב הוותיק: למסי יש את הטבחים הטובים ביותר בעולם לצדו, ולא חבורה של חוטבי עצים כמו שהיתה למראדונה בנאפולי או בנבחרת ארגנטינה, אבל חשוב מכל - החוקים המעודכנים של הכדורגל מגנים עליו כעל אתרוג: אחת הסיבות ששחקני ארסנל למשל כמעט שלא פגעו במסי (על אף שזו נראית כדרך היחידה לעצור אותו) היא שהם ידעו שהשופט מחויב להגן עליו. עבירה אחת עשו על הקוסם הזה בכל 90 הדקות (!). את מראדונה היו מפילים בכל משחק בערך חמש פעמים שעליהם היה מורחק היום מי שינסה לפגוע במסי.
***
בחזרה לטראפורד. אפשר לדבר בלי סוף על ההתמודדות בין באיירן ליונייטד, שהדגימה שוב את הפער ההולך וגדל בין הגאוניות של סר אלכס פרגוסון עד לשריקת הפתיחה, לבין ניהול המשחק ההולך ונחלש שלו. במחצית המשחק תהיתי איזה פרגי יעלה למחצית השנייה: "הפחדן", שבניגוד לאופי של קבוצתו שיחק על תוצאה באליאנץ ארינה או מול צ'לסי וכשל פעמיים, או "האריה" שפתח את המשחק אמש מול באיירן בהרכב סופר-התקפי. את התשובה קיבלתי עוד לפני ההרחקה של רפאל דה סילבה.
והנה התמונה של המשחק: לקראת הדקה ה-80 מוחלף מייקל קאריק בראיין גיגס, יורד אל הספסל ומתיישב ליד רוני. זה הזמן ללחיצת יד. אבל רוני המתוסכל מפנה את המבט מקאריק כמעט במפגיע: אלמלא התרכז האחרון יותר בהגנה ופחות בניסיון לסחוט עבירה, היה הוולה הנהדר של רובן במחצית השנייה רק בבחינת שער כבוד.
***
אני לא יכול שלא לסיים בנימה אישית שאולי תכניס את כל העסק לפרופורציות הראויות. בשבת האחרונה הייתי באולד טראפורד, צופה בניצחון של צ'לסי על היונייטד. מרוב עצבים לא נכנסתי למחצית השנייה, וצפיתי בה מעל המסך שברחבת המזנון, כך שבסיום המשחק הייתי בין הראשונים להגיע לפאב של מלון ה"פרמייר אין" הסמוך. תוך דקות התמלא המקום באוהדי היונייטד המתוסכלים, ולפתע, זעקות שמחה, חיבוקים, כאילו הודיע מישהו שהוחלט בדיעבד לפסול את השער של דרוגבה. מסתבר שבצדי המסך של Sky Sports הופיע כיתוב שבישר על תוצאות הליגה השלישית, והראה על שער לחובת לידס.
קבוצות אנגליות לא תהיינה השנה בחצי גמר הצ'מפיונס, אבל בכל הקשור לרוח המשחק, נותרה אנגליה האימפריה הבלתי מעורערת שלו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
