מסע ציד נגד העיתונות

הפרשה שבמרכזה ניצבת ענת קם, עיתונאית במדור ברנז'ה באתר וואלה, היא בבחינת מסע ציד חסר מעצורים של רשויות הביטחון והאכיפה בישראל נגד מקצוע העיתונות. אלא שהפרשה איננה נוגעת באמת לעיסוקה העיתונאי של קם, אלא לעיתונאי אחר - אורי בלאו מ"הארץ". קם איננה מואשמת בפרשה הזו בעניין השייך למקצועה העיתונאי, אלא לתקופה שבה שירתה כחיילת בלשכתו של אלוף פיקוד המרכז.

בלאו, מאידך, נחשב בשעה זו חשוד ומבוקש לחקירה, ואולי גם למעצר, להעמדה לדין ולכליאה, בשל עיסוקו העיתונאי גרידא: כעיתונאי הוא קיבל מסמכים שונים, סודיים ומסווגים; כעיתונאי הוא פעל בהתאם לחובתו העיתונאית והביא את המידע שבמסמכים הללו, שיש בהם עניין ציבורי רב, לפרסום; כעיתונאי הוא פעל לשמירה על מקורות המידע שלו; וכעיתונאי הוא פועל לשימור מקסימום המידע שהגיע לרשותו - בידיו, כדי שיוכל להמשיך למלא את שליחותו. קשה לחשוב על התנהלות ראויה יותר מזו במישור העיתונאי.

אלא שבעיני השב"כ, שאיתו מיישרים קו גם הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, על אופן ההתנהלות הזה צריכה המערכת הפלילית לבוא עמו חשבון.

צו איסור הפרסום הגורף שהוטל על הפרשה והוסר ברובו היום, העלה טענות על היותה של ישראל מדינת עולם שלישי, שחופש העיתונות בה הופך לסוג של פיקציה; מה נגיד כעת, כשמתברר שעיתונאים הפועלים לאיסוף מידע, ויצירת - שומו שמיים - "מאגר מידע של סודות מדינה רגישים", הם עבריינים פליליים. סכנה של ממש לעיתונאים המסקרים את התחום הביטחוני, הצבאי, אולי גם תחומים אחרים.

גם העובדה שהשב"כ עלה על עקבותיה של קם רק לאחר שקיבל מבלאו חלק מהמסמכים שהיו ברשותו, מלמדת כי רשויות החקירה לא ויתרו על הניסיון להתחקות, באמצעיהם הדורסניים, אחר מקורותיהם של עיתונאים.

אם פרסומים בשפה העברית אודות הפרשה, בשעה שצו איסור הפרסום עדיין היה בתוקף, בשעה שבכל העולם מתפרסמים פרטיה, מהווים סכנה ממשית לפגיעה בביטחון המדינה - אזי מדיניות החקירה והאכיפה המסוכנת של "גורמי הביטחון" כלפי עיתונאים מהווה סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית כולה.