מבחן אמריקאי

לא צריך להיות צופה הדוק מאוד בתוכניות האירוח של אופרה ווינפרי ושל ד"ר פיל, בסרטי "מוסר השכל" הוליוודיים תקופתיים, או בסדרות טלוויזיה עמוסות גוצ'י ופראדה, דוגמת "סקס והעיר הגדולה", כדי להסיק שמאחורי כל הפוזה הזאת, אמריקה היא אומה מיוסרת. אומה שמקדשת את הדולר ואת בתי התפילה שלו בוול-סטריט, ואשר סוגדת לסלבריטאים עתירי סיליקון על השטיח האדום, אבל עמוק בפנים מודעת, לפחות בחלקה, להעמדת הפנים שבכוחניות הפיננסית המזויפת.

קליין וגרבר ב"ימי שלישי עם מורי"

אל קונפליקט הליבה הזה של החזיר הקפיטליסטי המצוי, נכנס המחזה מבוסס רב-המכר, "ימי שלישי עם מורי", שבו מגולל מיטש אלבום, עיתונאי ספורט אמריקאי מצליח ומשגשג, את פגישותיו האחרונות עם מורי שוורץ, הפרופסור הנערץ עליו מהאוניברסיטה, שלקה במחלת ניוון שרירים סופנית.

"לכל מקום שאליו הגעתי בחיי, פגשתי אנשים שרוצים לטרוף משהו חדש", כך הפרופסור הגוסס לסטודנט שלו לשעבר. "לטרוף מכונית חדשה. לטרוף נתח חדש של רכוש. לטרוף את הצעצוע האחרון. ואז הם רוצים לספר לך על זה: 'נחש מה קניתי, נחש מה קניתי'. האנשים האלה היו כל-כך רעבים לאהבה, שהם קיבלו תחליפים. הם נאחזו בדברים חומריים וציפו שאלה יחזירו להם מעין חיבוק. אבל זה לא עובד לעולם. אי אפשר להמיר דברים חומריים באהבה או ברוך או בחום או בתחושת חברות. כסף איננו תחליף לרוך, וכוח איננו תחליף לרוך".

אפשר לבטל בציניות את חשבון הנפש שמעביר אלבום את אמריקה - אחרי הכול, כמו מרבית ממחברי ספרי "הבא ונגלה את משמעות החיים", גם הוא עושה עליה יופי של קופה על הדרך. לענייננו, אפשר לשאול, בלי ציניות בכלל, מה הוא הערך המוסף בגרסה הבימתית של "ימי שלישי עם מורי" שביים משה נאור, לעומת זו שבכריכה רכה?

התשובה היא ערך מוסף לוקה בחסר. במקום להשתמש בעוצמה התיאטרלית כדי להמחיש את השינוי הקיצוני שעובר אלבום עם עצמו, להציג דמות רב-ממדית, שמחפשת דרך חיים אחרת וגם מוצאת - נאור שביים, ויפתח קליין, שמגלם את אלבום, מציגים דמות בלתי פגיעה שחזותה והווייתה כמעט ואינה משתנה מתחילת הדרך ועד לסוף המר.

דמות שלמרות המילים היפות שהיא מדקלמת ברהיטות, נאמנה יותר מדי לתדמית הגבר-גבר הלא משחררת, ולא משכילה לעשות את חשבון הנפש העמוק שהיא מבקשת מהצופים - חובבי שעוני היוקרה, לעבור. דמות שעיקר הבעיה בה שהיא אינה מצליחה לדלג באפקטיביות בין תפקידה כ"מספר" המרוחק שמביט על הדברים בפרספקטיבה של זמן, לבין היותה המתייסרת בכבודה ובעצמה בסצנות המשותפות בביתו של הפרופסור.

מי שמציג דמות צלולה הרבה יותר הוא יוסי גרבר שמגלם את הפרופסור. גרבר, חיית במה כובשת, נפלא בתור המנטור הקשיש, האופטימי ומלא חוכמת החיים. שלא כמו על קליין, על גרבר נגזרה דמות חד-ממדית שכוחה אינו בשינוי שעליה לעבור, אלא טמון בכך שלמרות הקשיים, המחלה חשוכת המרפה והמוות הקרב והולך, עליה להישאר איתנה בתפיסת עולמה ובאופטימיות שלה, ולא להישבר או למצמץ.

גרבר נענה לאתגר בצורה עדינה ומושלמת. קליין באופן חלקי בלבד. נגינת הפסנתר שבה פותח קליין את ההצגה ושבה הוא מסיים אותה, אמנם פותחת צוהר לציפור הנפש של מיטש אלבום, ומצליחה לגעת ולרמוז על סערת הרגשות שמתחוללת בתוכו, אבל דמותו הקורקטית מדי לא מצליחה לסחוף ולזכך את הנפש הקפיטליסטית המיוסרת, ורק מגבירה את תחושת התסכול מן ההצגה. אחרי הכול, זהו מסעו של מיטש אלבום לחיים, יותר מאשר של מורי שוורץ למוות.