ואם הצמרת שלנו תתנדף בן לילה?

א.לך קצ'ינסקי, נשיא פולין וידיד אמת של ישראל, נהרג לפני כמעט שבוע יחד עם רעייתו ועם 94 אנשים מצמרת השלטון, הכלכלה והצבא הפולני, כשמטוס הטופולב Tu-154 שלהם התרסק על אדמת רוסיה.

מאז האסון שנחת על העם הפולני אני לא יכול לגרש מהראש שלי מחשבה אחת: מה היה אילו מטוס עמוס בצמרת השלטון, הכלכלה והצבא שלנו היה מתרסק בערב ערפילי אחד בערבות איפשהו, בדרך לאנשהו, ואיש לא היה ניצל?

מחשבה מעוררת, תודו.

ב.

למען הסר ספק: מובן שאיני חפץ, ולו במחשבותיי הפרועות ביותר, במותו של מי ממנהיגנו, מראשינו, משרינו, מיועצינו, מבכירינו ומקציני צבאנו, ולא משנה כמה רחוקה השקפת עולמם מעולמי. לפחות בדבר הזה אתם צריכים להאמין לי: לא משנה כמה גזען, פשיסט, אטום, רשע, מושחת, מכוער או סתם דביל יהיה מי ממנהיגינו - לא ארצה במותו. האמת שמעליב אותי אפילו לכתוב את זה, כאילו שמישהו יכול לדמיין שארצה במותו של מאן דהו.

יודעים מה, זה אפילו לא צריך להיות מוות, כאילו שחסר לנו פה מוות. לצורך התרגיל המחשבתי אפשר להניח שהמטוס העמוס בכל השרים והקצינים והמנהיגים פשוט נעלם לו באיזה מין משולש ברמודה שכזה, ושכולם יושבים על חוף מוזהב תחת שמש פז, לוגמים קוקטיילים, מנשנשים פטיפורים.

אז עכשיו, כשזה נאמר - מה היה קורה אם 96 (יודעים מה, נעגל את זה למאה) מהשמנת של השמנת של הציבוריות הישראלית היו פשוט נעלמים יום אחד למקום שכולו יותר טוב מהמקום הזה?

ג.

בעקבות האסון הפולני החליט יו"ר סיעת ש"ס, כבוד הח"כ, העו"ד והגנב (על-פי הודאתו) אברהם מיכאלי, להגיש הצעת חוק שתאסור על כל מי שמוגדרים משפטית כסמלי מדינה ושלטון, כמו גם ראשי מערכות הביטחון, לטוס בטיסה משותפת לחו"ל.

צריך למהר, אם כך. אז בואו נעצום רגע עיניים ונדמיין אותם עושים צ'ק אין לפני שמיכאלי - שלדעתי לא שמעתי את שמו עד היום שבו קראתי שהוא הודה כי גנב מלקוחותיו - יהרוס לנו את כל הניסוי.

בואו נמלא את המטוס הזה בכל סולתה ושמנה של ישראל, בכל האנשים שמנהלים לנו את המדינה ואת החיים, בכל האנשים שמעצבנים אותנו, שמתעלמים מאיתנו, שעושים לנו דווקא, שהורסים כל חלקה טובה: נתניהו, ברק, פרס, ישי, ליברמן, אשכנזי, פישר, פואד, לבני, חלוץ, מופז, כץ, בן גביר, רמון, הנגבי, טיבי, אריסון, תשובה, דנקנר (שלא נוסע לשום מקום בלי הרנטגן), שטייניץ, עובדיה יוסף.

אני יכול להמשיך ככה עוד שעות - אולמרט, פיני גרשון, גדעון סער, אקירוב, מיכאלי כמובן, משה פייגלין, יאיר נווה, אריסון. זה דווקא כיף, נסו גם אתם. דליה איציק, דיסקין, דגן, כצמן, ליצמן, אטיאס, גנץ, דוד רותם, איתן כבל, ישראל חסון, גלעד ארדן, עוזי לנדאו, דן מרידור, ישראל כץ, סטס מיסז'ניקוב, צדיק בינו, מוזי ורטהיים - אלה רק אלה שאני זורק בלי מחשבה, לאו דווקא הגרועים ביותר, ובקושי הגעתי לחמישים. פחות מחצי. יש עוד מלא מקום על המטוס. אז בבקשה להזדרז, ואם שכחתי להזכיר פה מישהו, שלא ידאג. עידן עופר. חוץ מזה, תמיד אפשר להוציא עוד מטוס. לימור לבנת, רונית תירוש.

רגע, ומה עם כמה עורכי דין? מהמנופחים האלה, היהירים. ציון אמירים כאלה, אלי זהרים, רם כספים, יעקב נאמנים, אתם מכירים את הסוג. להם הייתי שומר מקומות טובים במעבר.

יועצים אסטרטגיים? אותם הייתי מושיב מאחורה. מוטי מורל כאלה. מגישי טלוויזיה? קדימה! רוני דניאל, יאיר לפיד, אהוד יערי, אברמוביץ' - כל אלה שיודעים הכול, תפסו את מקומותיכם. דני רופ.

ושוב אני מדגיש: שערה משערות ראשם של כל האנשים האלה לא תיפול. להפך - כל זה רק יעשה להם טוב. סוף-סוף הם יהיו רק עם אנשים כמותם. הם הרי לא באמת צריכים אותנו, אני מקווה שזה ברור לכם.

דמיינו מה זה בלי כל האנשים האלה. כמה טוב נרגיש ביודענו שאנחנו נשארנו כאן לסבול והם נהנים במקום אחר. איזה יופי של מדינה זו תהיה.

אם תעשו את זה לא תהיה לכם ברירה אלא להודות שזה ממש כיף לעשות רשימה כזאת. משחרר למדי. קצת כמו לשיר במקלחת בקול רם כשאף אחד לא בבית או לעשות פרצופים דביליים למראה. ערכו את הרשימה שלכם, אך זכרו: זו אינה רשימת חיסול.

ד.

אז זהו, נניח שהמטוס הראשון התמלא והמריא ונעלם אל תוך הכלום. נניח שרגע אחד יש לנו צמרת שלטונית, צבאית, כלכלית ומשפטית - בינונית, מסוכסכת, תאבת כבוד ובצע, אבל צמרת, משהו להיתלות בו, משהו שעושה צל -ופאף! ברגע אחד אין לנו כלום. מאיתן כבל ועד ישראל כץ - דבר לא נותר.

אני חושב על האחים הפולנים. לא ברור מה ילד שם יום, אבל בינתיים הם סוחבים את אבלם ואת כאבם בכבוד מעורר הערכה. קצת מפחיד לנסות ולדמיין מה יקרה פה במקרה דומה. נכון שבהתחלה רובנו נהיה די מרוצים, כמו תלמידים כשמתברר להם שהמורה חולה ואין שיעור, אבל מהר מאוד נתחיל לאכול זה לזה את הראש. לישראלים אין מושג איך להתאחד בשעת הצורך, אפילו שהם מוכרים לעצמם שכן. אין לנו שקט נפשי, אנחנו היסטריים לגמרי.

מאחר שאנחנו יודעים שוואקום דינו להתמלא, מצער לומר שכשמסתכלים על אלה שלא עלו למטוס מבינים שברוב המקרים אלה שיבואו מאחור למלא את השורות הראשונות לא יביאו איתם בשורה של ממש, בלשון המעטה. לא אתגעגע לאף אחד מההולכים, אבל בינינו: מי יתפוס את השלטון - אורי אורבך? כרמל שאמה? ציפי חוטובלי?

ה.

לא תהיה ברירה אלא למלא עוד מטוס ולתת גם לו להמריא אל עבר השום דבר. נדלל גם את השורות השניות והשלישיות והרביעיות של הציבוריות הישראלית, משם הרי לא תבוא נחמה. נדלל, ונמשיך לדלל, עד שנהיה מרוצים. מתי נהיה מרוצים? לעולם לא, איזו שאלה.

בעיני רוחי אני רואה שיירת אווירית של מטוסים עמוסים בכל טוב הארץ; ח"כים מהספסלים האחוריים, סמנכ"לים, ראשי אגפים, אלופי פיקוד, יורשים של הון רב, סלבריטאים, פרסומאים, נערי האוצר, זקני השבט, ספורטאים עצלים וזמרים מעלימי מס. כולם עולים למטוסים ונעלמים למקום טוב יותר. דקות קצרות של קורת רוח, ואז באים המחליפים שלהם, והם בינוניים לא פחות, והם מוחלפים בגרועים מהם, ועוד פעם, ועוד אחת, ושוב, ומהר יותר, ועוד יותר.

בעיני רוחי אני רואה את כל זה קורה כמו ב"שוליית הקוסם" של מיקי מאוס מתוך הסרט פנטסיה; עוד ועוד מים, עוד ועוד מטאטאים, הכול יוצא משליטה ואנחנו מסתחררים וטובעים. ומה שהתחיל כרעיון טוב - להיפטר מכל אלה שנמאס לנו מהם - מתברר כחרב פיפיות לא נורמלית כשהכול יוצא משליטה ומידרדר אל התהום.

ו.

ואז, אחרי המטוס המי יודע כמה, מגיע סוף-סוף תורי לאחוז בהגה ההנהגה. אני עושה את מה שצריך לעשות, כמו תמיד; עוצר את ההידרדרות, מונע את הסחף, מחזיר את הביטחון, מביא את השלום, משקם את הכלכלה, מאחד את העם, משביח, מייעל, משפר, משכלל, מלטש. בתוך כמה זמן נהיית לנו אחלה מדינה, ואז אני מבין שגם תורי הגיע. אני עולה על המטוס והופ - אני על חוף מוזהב תחת שמש פז, לוגם קוקטיילים, מנשנש פטיפורים.

הרהור

 דרור פויר

מה שהתחיל כרעיון טוב - להיפטר מכל אלה שנמאס לנו מהם - מתברר כחרב פיפיות לא נורמלית