למה לא אני?

צרי-עין. חטטנים. קנאים. ודוחפים את האף לענייניהם של אחרים. אחרים שאנחנו לא מכירים. לא את פניהם. לא את מקום מגוריהם. לא את תחביביהם, ולא את החלומות שהם מבקשים להגשים בעזרת 55.5 מיליון השקלים (אחרי ניכוי מס) שבהם זכו השבוע. יותר מהכול, שתי הדמויות במסכות הלוטו משקפות לנו את עצמנו.

אז ככה אנחנו נראים. אין צורך במשדרי יום העצמאות. מספיק רגע אחד קטן, שאוגר בתוכו הכל. הרגע שבו קראנו לראשונה את הידיעה על בני-הזוג שמצאו כרטיס וגילו לתדהמתם שהפכו למולטי-מיליונרים. הרגע שבו היינו יכולים לפרגן להם, לשמוח בשמחתם, אבל בחרנו להזעיף פנים ולסנן: למה הם?

כי הם דומים לנו. הם פשוט אנחנו. לו היתה זו משפחה מרובת דודים מהמרכז, אם חד-הורית מהגליל או חולה סופני מהנגב, ייתכן שהיינו מצליחים לחלץ חיוך מכווץ. אבל בני 40 פלוס, מעמד בינוני, שני ילדים וכנראה גם משכנתא, מעלים לנו את הסעיף. הם מביטים בנו מן המראה ומקרינים לנו את התסכול שלנו על העבודה האפורה, האישה המשועממת, החברים הרדודים והאוברדראפט הכרוני שיצרנו במו -דינו.

55.5 מיליון שקל היו פותרים לנו את כל הבעיות? אולי. אבל למה לא לפנטז. ובמיוחד לייעץ. אז העצה הכי טובה שאני יכול לתת להם היא: קחו את הרגליים וטוסו מכאן. תוך שבועיים כל המדינה תדע מי אתם.

המורים, הקרובים, השכנים, בעל המכולת, ירכלו ויאתרו אתכם בנקל. רגע לפני שיטרידו, יתחננו, יאיימו ויריבו איתכם, קנו לכם כרטיס טיסה בכיוון אחד לברצלונה, לרומא או לפריז, השקיעו את הכסף בחוכמה, ובנו לכם חיים נקיים מדאגות, שמחים ומכילים.

הרחק-הרחק מאיתנו.

וכן, מזל טוב!