הפקה גדולה מהחיים

אם צריכה הייתה להימצא סיבה נוספת להוריד את הכובע בפניו של יהושע סובול, מחזאי "גטו", הרי שקוונטין טרנטינו סיפק אותה בסרטו האחרון "ממזרים חסרי כבוד".

את מה שטרנטינו העז לעשות רק בשנת 2009 - ושגאון אחר, רוברטו בניני עשה רק ב-1997 עם "החיים יפים" זוכה האוסקר - סובול הגיש בלי התנצלויות וללא פרוזאק או שאר כמוסות אנטי-דיכאון כבר ב-1984 בתיאטרון חיפה, בבימויו של גדליה בסר. ימים שבהם הכחשת שואה לא התקבלה בשלוות נפש מצמררת של "אז אמר", כעוד כותרת מזדמנת לעטוף עמה את הדגים ביום למחרת, ושבהם עצם המחשבה להציג את השואה תוך כדי קריצה, שחלילה תעלה חיוך על שפתי הניצולים, הדורות הבאים או הגויים יימח שמם, נחשבה לא מוסרית.

טרנטינו אמנם רקח תסריט בדיוני ומבריק, בניגוד ל"גטו" של סובול המתבסס על אמת היסטורית ונאמן לה כסיפור מסגרת. אבל מבחינה אמנותית ניכר למצוא יותר מהקבלה אחת בין הסיפורים. איש-איש מהם לקח את הסיפור לעולמו שלו. טרנטינו מיקם את שיא ההתרחשות באולם הקולנוע, שם נקצרים הרעים בסצנה שצריך להיות הומניסט דגול כדי שלא ליהנות ממנה. סובול מיקם את התרחשותו שלו על בימת התיאטרון וסיכם בסצנה מדממת משלו.

אם לא די בכך, גם על דמותו הרעה לתפארת של צייד היהודים הנס למדה, שזיכתה את השחקן כריסטופר ואלץ באוסקר ראוי, סובול חשב כמעט 30 שנה קודם לכן, עם מפקד הגטו קיטל. ואם גם לא די בכך, הרי שכרזת "ממזרים חסרי כבוד" מזכירה מאוד את כרזת ההצגה שאייר דוד פולונסקי. למרות שבמקרה זה אולי טרנטינו הוא ש"היה קודם". כך או אחרת, יש בהשוואה כדי להדגיש את תעוזתו של סובול ומקוריותו.

מחוץ לגבולות הטאבו

האם אותה מקוריות דאז אפקטיבית באותה המידה גם היום, בגרסתו של הקאמרי לסיפורו מעורר ההשראה של תיאטרון גטו וילנה? התשובה היא לא, אבל. ה"לא" הוא משום שכמו בניני וטרנטינו, שחדרו בשנים האחרונות את גבולות הפרודיה בטיפול באירוע הטרגי מכל על המסך הגדול, העיסוק בשואה בכללו אינו נע כיום בגבולות הטאבו שתחמו אותו בעבר. הנאצים, נרצה או לא, היו גם בני אדם ולא נחתו כאן מן החלל החיצון. השאלה מה הוביל אותם להפוך למכונות הרצח הברוטאליות בהיסטוריה, אינה יכולה להיות מטופלת באופן חד-ממדי, אם ברצונה של האנושות לקבל תשובות שיש בהן ממש.

ה"אבל" הוא משום שגם אם אמירתה אינה מקורית כבעבר וגם אם חלק מהכלים הבימתיים שבה היא משתמשת הפכו נדושים, הרי ש"גטו" נותרה גם בגלגולה הנוכחי בגדר אירוע בימתי מכונן והצגה מפוארת לצפות בה. עמרי ניצן, הבמאי, לוקח את המחזה ומעניק לו את הגושפנקה הרשמית של קלאסיקה גדולה מהחיים. הוא עושה זאת באמצעות תפאורה מרהיבה (רוני תורן), תלבושות ססגוניות (אורנה סמורגונסקי), פסקול חודר (יוסי בן נון) ומעל לכל צוות שחקנים, שאם נחזור לעולם הדימויים של טרנטינו, ניתן להגדירו כליהוק מהסרטים.

נתן דטנר עוצמתי ומיוסר כראש הגטו גנס, אלי גורנשטיין מעורר השראה כהרמן קרוק הסוציאליסט, רמי ברוך מעורר בוז כיהודי העשיר וייסקופ, אניה בוקשטיין שרה נהדר כזמרת חיה רוזנטל, גדי יגיל שובה-לב כמנהל האמנותי של תיאטרון הגטו שרוליק, להקת "תיאטרון גטו" עושה עבודה יציבה ברקע לאורך ההצגה כולה - ומעל לכולם מתבלטים איתי טיראן כקצין הנאצי קיטל וחני פירסטנברג כבובת הפיתום הרשלה.

בעוד הצטיינותו של טיראן לפצח את הדמות הנאצית הפתלתלה מתקבלת כמעט בשוויון נפש ובמחיאות כפיים צודקות וממושכות, הרי שהבובה פירסטנברג, בעלת המימיקה והשליטה הגופנית האבסולוטית, היא ההפתעה הבימתית של ההצגה עם תפקיד בלתי-נשכח. אוסקר? טרנטינו היה מזכה אותה בפסלון, אבל קודם הוא מחכה לעוד אחד משלו.