אבא עושה בושות

לפעמים אני תוהה מדוע חלק גדול יחסית מהאנשים היצירתיים והמוכשרים ביותר, חייב להיות כל-כך גבולי מבחינת האישיות. האם מדובר במנגנון שמזין את תהליך היצירה, או שמא במתח שבין הכוכב לתקשורת שמקיפה אותו, חודרת לפרטיותו וחוגגת בכל פעם כשהוא נתפס בקלקלתו.

אצל איימי וויינהאוס, אחת היוצרות והזמרות החשובות של השנים האחרונות, התשובה מורכבת משני החלקים. כמה שריטות רציניות שאותן היא דאגה לטייח בעזרת חומר לבן, בתוספת יחסים עכורים עם התקשורת, הוליכו, במקביל, את הקריירה שלה מחיל אל חיל, ואת חייה הפרטיים מסקנדל אל סקנדל. אלא שהסרט הזה הוא לא על איימי וויינהאוס, אלא על אביה, מיטש, ועל חייו "בצלה" של בתו המוכשרת, אך בעלת הנטייה להרס עצמי.

דרך סיפורו עולה השאלה של "גבול האחריות ההורית": עד כמה אנחנו יכולים באמת לנתב את דרכם של ילדינו - ומתי הגיעה העת להפסיק ולהתייחס אליהם כאל ילדים - ולתת להם לחיות את חייהם (ולנו את חיינו) בידיעה שאלו יהיו רצופי מהמורות?

מעלה אדומים

"אדומים - כרוניקה של מאבק", ו' 18:00, 5+ גולד

סרט ספורט ישראלי הוא תמיד סיבה למסיבה, אבל לפני המסיבה, מדובר ביום של התחלות חדשות. לערוץ 1 יחזור הערב שמעון פרנס, עם תוכנית תרבות ים-תיכונית, ובערוץ 10 יחל מיקי רוזנטל בהגשת "שישי". אל שניהם נידרש בשבועות הקרובים. ועכשיו - אל חורבות "אוסישקין".

המאבק סביב הריסת אולם הכדורסל של הפועל תל-אביב הוא משעשע בעיניי, בעיקר מפני שהמיתוס של אוסישקין הוא פיקציה תקשורתית. מדובר באולם לא חשוב שבו שיחקה קבוצת כדורסל לא חשובה, משחקים לא מאוד חשובים, לעיני קהל ממוצע של כאלף צופים: משהו בין הפועל גלבוע-גליל להפועל חולון. אבל אך נודע על התוכנית להריסתו - וקם קול צעקה שלווה במאבק ציבורי, לעתים אלים, ובעיקר מיותר.

אם מנטרלים את האמת ההיסטורית מהסרט הזה (שישודר במסגרת סוף שבוע שיוקדש ל-1 במאי בערוץ, קומו התנערו אוהדי הפועל), יש כאן סיפור יפה על חבורה של אנשים שהתאחדה למען מאבק משותף, במיוחד שניים מהם, נתי וארז גרנאי, אב ובן שהופכים את "הקרב על הבית" (אוסישקין) למשהו שמזין את הבית הפרטי שלהם, כך שלמרות העיוות ההיסטורי, המאבק אותנטי וכן.

כמעט מלאכים

"מלאכים ושדים", שבת 14:00, יס 4

דבר מצחיק קרה ל"מלאכים ושדים" בדרך מהנייר אל הבד, הוא השתדרג פלאים והפך מספר בינוני ליופי של סרט פעולה.

"מלאכים ושדים" היה אמור להינשא על גלי ההצלחה של "צופן דה-וינצ'י" המצליח (על אף שנכתב לפניו). בפועל הוא נעדר את התנופה והרעננות שאפיינה את הספר המצליח ההוא ושהפכה את מחברו, דן בראון, לאויב הכנסייה.

אבל בעוד בראון הסופר מתקשה להשתחרר מצלו הארוך של דה-וינצ'י, הרי שבעיבוד הקולנועי קרה בדיוק ההפך. צופן דה-וינצ'י הקולנועי, עם טום הנקס ואודרי טוטו, היה סרט מאכזב למדי, בעוד "מלאכים ושדים" עם אותו הנקס, אבל הפעם עם איילת זורר (המקסימה!) לצדו מצליח, באופן מפתיע, להיות שקול יותר מהמקור הפנטסטי להפוך למותחן אלגנטי ואינטליגנטי.

הנקס הוא רוברט לנגדון, פרופסור מומחה לסמלים שמוזעק על-ידי המשמר השווייצרי של הוותיקן לפעול נגד כנופיה שמאיימת על האפיפיור, יורשיו המיועדים ועל הכנסייה הקתולית כולה. מרתק ומותח.