ליברפול? היה פעם מועדון כזה

1. יום מרתק היה אתמול (א') בכדורגל האנגלי. כלומר, לא על הדשא, אלא באתרי האוהדים השונים. כבר מהבוקר החלו לצטט באתרים המזוהים עם מנצ'סטר יונייטד מתוך אתרי אוהדים של ליברפול שקראו לשחקנים שלא להילחם מול צ'לסי. כדי שלא אשמע כאוהד יונייטד ממורמר (מה שנכון אולי) אבהיר מיד שלא תליתי תקוות במפגש בין ליברפול לצ'לסי: צ'לסי טובה מליברפול - ובכל מקרה, את האליפות הפסיד אלכס פרגוסון במשחק הביתי של יונייטד מול צ'לסי. ובכל זאת, אי אפשר שלא לתמוה נוכח היכולת הדלה של ליברפול אמש מול הכחולים ממערב לונדון (0-2 לצ'לסי).

זו לא רק היכולת, זו לא המסירה הנוראית של ג'רארד שבישל את הראשון של צ'לסי וכנראה העניק לה את האליפות, זו רק הרוח. כבר שנים שכל אוהד כדורגל בעולם גדל על המיתוס של אנפילד, על הרוח המיוחדת של ה"קופ" על האוהדים ששרו לשחקנים במחצית המשחק ההוא מול מילאן בגמר הצ'מפיונס 2005 באיסטנבול (אגב, הייתי בין אוהדי ליברפול במשחק ההוא, על כל אוהד ששר, היו שניים שקיללו, אבל בואו לא נקלקל סיפור יפה). אתמול כל זה קרס באחת. זה שליברפול חלשה העונה, כבר ידענו, אבל אף אחד לא סיפר לנו שהיא הפסיקה להיות ליברפול.

אפילו בעונה חלשה שלה, ליברפול היא קבוצת כדורגל טובה מסנדרלנד למשל, אבל באצטדיון האור שיחקו האחרונים מול מנצ'סטר יונייטד בדיוק כפי שהיינו מצפים מקבוצה אנגלית: גליצ'ים, ניסיונות הבקעה, כאילו מדובר בקרב הישרדות עבורם.

גם בסן סירו ניסתה לאציו, שאוהדיה שונאים שנאה עזה את רומא, לתת קרב הגון לאינטר. לאציו כשלה, אבל מבחינת רוח הלחימה, היה זה כישלון מפואר.

השדרנים האנגלים היו מאופקים יחסית (מהקשקשנים של צ'רלטון כבר אין לי ציפיות), אבל הבמאי הבין שמשהו מוזר מתרחש: כשירדו השחקנים למחצית, בפריים שבדרך כלל "ננעל" על המבקיע(ים) הוא התרכז בג'רארד, ומאוחר יותר, הרבה להראות את תמונות האוהדים ביציע. הם נראו נבוכים. אוהד יונייטד, קולגה מאוכזב, שלח לי בתום המשחק של יונייטד מול סנדרלנד מסרון משעשע: "מה היה קורה אם ברבאטוב היה הולך לצ'לסי במקום דרוגבה? ג'רארד המסכן לא היה יכול להסתפק בבישול, והיה צריך גם להבקיע בעצמו".

זה אולי מוגזם, אבל מבטא היטב את האכזבה מליברפול אמש, לא כאוהד מנצ'סטר יונייטד, אלא כאוהד כדורגל שמרגיש איך אחת משמורות הטבע הרומנטיות האחרונות בכדורגל, נעלמת מול עיניו.

2. חודש של הכרעות במפעלי הספורט השונים מלווה בדרך כלל התחושה שהעניין מעסיק את כולם, אלא שכולם כבר לא כל כך כולם, או במילים אחרות: כשקראתי בסקר שהתפרסם לפני כמה חודשים ב"גלובס" על חוסר העניין שמגלים הישראלים בספורט, הייתי בטוח שמשהו בנתונים השתבש: הרי לא יכול להיות שמישהו באמת לא אוהב ספורט. אם לא כדורגל, אז טור דה פראנס או ווימבלדון, או סנוקר, אבל יש מישהו שבאמת לא אוהב ספורט?

לפחות על-פי הספורט הפופולארי ביותר, עמדו בשבוע שעבר נתוני הסקר במבחן המציאות: 13.9% רייטינג הביא "משחק העונה" בליגת העל לערוץ 1. במונחים של ערוץ 1 זה מספר אדיר, במונחים השוואתיים: לשעשועון (חביב לכשעצמו, אבל לא תופעה טלוויזיונית נוסח "האח הגדול") "אחד נגד מאה" היו במקביל 23.8% רייטינג: כלומר, הרבה יותר אנשים העדיפו לראות את אברי גלעד חד חידות טריוויה, מאשר את גילי ורמוט מבשל למהרן לאלה.

"משחק העונה" היה רלוונטי רק לאחד מכל קצת יותר משבעה צופים בטלוויזיה. הוסיפו עליהם חרדים, סרבני טלוויזיה מטעמי מצפון, או סתם מי שיצא לפאבים בתקווה למצוא שם יותר נשים בודדות, ותקבלו תמונה עגומה למדי.

אה, שטויות, תגידו - כדורגל ישראלי כבר לא עושה את זה לאף אחד. אז מה דעתכם על בארסה, בארסה, בארסה (ילדים שנחשפו ליותר מדי יורם ארבל ושגיא כהן לאחרונה, בטוחים שמדובר בהמנון הלאומי החדש)? משחק ההישרדות של מסי בליגת האלופות בערוץ 10 הביאו 19.8% רייטינג. זה נשמע מרשים עד שבודקים ומגלים שבמקביל, לגברת בשם מיכל דליות, הלא היא "סופר נאני", היו יותר מעריצים מאשר לליונל ("אשרינו שזכינו") מסי: האומנת והמופרעים הקטנים (והגדולים) שלה, הביאו 23.5% רייטינג.

‏תגידו, זו לא חוכמה - הרי המשחקים שודרו בערוצים 1 ו-10, בערוץ 2 הם היו שווים לפחות עוד 5% רייטינג. אז זה כל העניין - שהם לא שודרו בערוץ 2, כי במקום שאפשר להביא כמעט 24% רייטינג עם תוכנית אולפן או ריאליטי לא ממש מושקע, אין סיבה לשלם עבור זכויות שידור של משחק כדורגל.