דור המדבר של הטניס כבר כאן

‎‎בדרך כלל אני מגיע לישראל בעיקר בכדי לבקר את המשפחה וליהנות מהחומוס ומהים. אבל הפעם הגעתי לעבודה. ד"ר יובל חיגר, המאמן הראשי של מרכזי הטניס, הזמין אותי להעביר סמינר למאמני המרכזים, וכך מצאתי את עצמי בשבוע שעבר מסתובב בין מרכזי הטניס בצפון, מרכז ודרום הארץ, מתחכך עם המאמנים שאמורים לגדל את הדור הבא שיירש את דודי סלע ושחר פאר.

אין מספיק אנשי מקצוע בישראל

לאחרונה אנחנו שואלים את עצמנו יותר ויותר מה יהיה עם הדור שאחרי דודי סלע ושחר פאר. ובכן, העניין הזה מתחלק כמובן לשניים: הכישרון של השחקנים ורמת האימון. בואו ניגע לרגע ברמת האימון. מטרת הסמינר היתה להעשיר את הידע של המאמנים ולחלוק עימם את פילוסופיית האימון שפיתחתי ב-15 שנותיי כמאמן, ובפרט בעשר שנות שהותי בניו יורק, שם פיתחתי שיטות אימון שמתאימות לקבוצות גדולות, בגלל המחסור במגרשים וכמות הילדים הגדולה.

‏טניס, כידוע, הוא ענף מאוד טכני. בניגוד לכדורסל או כדורגל אי אפשר ללמוד בשכונה במשחקים עם החבר'ה, וחייבים אימונים אישיים ועבודה שיטתית. אחת הבעיות היא שברוב המקרים המאמנים הבכירים יעדיפו לעבוד עם ילדים מתקדמים, בעוד המאמנים ה"זוטרים" עובדים עם ילדים מתחיליםֿ. כך נוצר מצב שילדים מוכשרים יצמחו אצל מאמן מסוים, יגיעו לרמה תחרותית גבוהה אבל עם טעויות טכניות בסיסיות. אם לא תופסים את הילדים הללו מוקדם ומתקנים את הטעויות ביסודות המשחק עד גיל 12-13, כמעט בלתי אפשרי להוציא מהם את ההרגלים הרעים, וכך צומחים שחקנים מוגבלים.

במהלך השבוע ראיתי לא מעט ילדים מוכשרים ברמה גבוהה מבחינת היכולת האתלטית, הכישרון ומוסר העבודה, אבל עם לא מעט בעיות טכניות בסיסיות חמורות או חמורות פחות, תלוי במאמן.

יש בעיה בישראל למצוא מספיק אנשי מקצוע עם ידע וניסיון שיודעים את העבודה. אבל לא מדובר רק בידע מקצועי נטו, אלא גם במנטליות ובמקצוענות, ובמחויבות של המאמן לשחקן. רוב המאמנים שפגשתי לא היו שחקנים מקצוענים בעצמם, חלקם הגדול אפילו לא הגיע לרמה של מכללות ולא נחשף לרמת האינטנסיביות הדרושה בכדי להיות שחקן. הרוב המכריע של המאמנים אינו נחשף לשיטות אימון שונות במהלך השנה.

חלק מהיעדר החשיפה המקצוענית נובעת ממחסור בטורנירים רציניים בישראל, כפי שהיו בעבר. אני זוכר שכילד למדתי המון מהשחקנים שהיו מגיעים לטורניר רמה"ש. הצפייה כילד בשחקנים כמו קונורס, בורג ונאסטסה שינתה את חיי. ראיתי איך הם מתאמנים ומשחקים מקרוב מאוד (הייתי אוסף כדורים ודיברתי איתם), ולמדתי מה יצפה לי כשאהפוך למקצוען. היום לילדים, וגם למאמנים, אין את התענוג הזה.

‏יובל חיגר, הנמצא בראש המערכת, פועל מזה כמה שנים לשפר את איכות המאמנים. הוא מינה מאמנים אזוריים עם ניסיון ועבר במשחק ובאימון (כמו רונן מורלי למשל) שמסתובבים בין המרכזים השונים ותפקידם לפקח על עבודת המאמנים בשטח בצורה שוטפת, כדי שאם יגיע המנסדורף הבא, לא נפספס אותו. במקביל מעורב חיגר ישירות ובאופן אישי בפיתוחם של מספר שחקנים ושחקניות כשהבולטים ביניהם הם איגור סמילנסקי בן ה-15 (מדורג 6 באירופה) ו-ולריה פטיוק בת ה-13 שמדורגת במקום הראשון באירופה לגילאי 14. השניים הללו סומנו כבר לפני שנים והם באמת משכמם ומעלה.

בכדי שזה יקרה צריך לא רק מאמנים טובים, אלא מאמנים שעובדים כצוות. היום במרכזים יש לא מעט מאמנים שעובדים כאוטונומיה עצמאית וכל אחד מלמד בשיטה שלו. בנוסף לשיטת הג'ונגל הזאת, כשמדובר במאמנים ותיקים לא מעט פעמים נכנס גם אלמנט האגו לתמונה: בלא מעט מקרים מאמן לוקח שחקן צעיר ומביא אותו לרמה מסוימת, ואז מתקשה "לשחרר" אותו כאשר מגיע השלב שבו הילד צריך לעבור למאמן בכיר יותר.

העבודה עם ילדים היא לעתים קרובות כפויית טובה, כי בדרך כלל המאמן ש"עשה" את הילד - כלומר אימן אותו בשנים המכוננות שלו - לא יהיה מעורב בקריירה של השחקן כשהוא יהפוך לבוגר. אבל ככה זה עובד בכל העולם.

שורה תחתונה: למרות כל הבעיות, באופן כללי הופתעתי לטובה מהרמה של הילדים ומהמחויבות של המאמנים.

איפה "ריקליס" ואיפה ה-Israel Open

‏טורניר ה-‏Israel Open‏ הוא יוזמה מבורכת של מרכז הטניס, והחזיר את רמה"ש אל מפת הטניס המקצועני אחרי שנים של יובש. אבל האמת חייבת להיאמר: מדובר בצל חיוור של טורניר "ריקליס" המפורסם. כאחד ששיחק בטורניר המיתולוגי ההוא 13 שנים ברציפות (ועוד כמה שנים כאוסף כדורים), אני זוכר את האווירה שהיתה במרכז כבר מהיום הראשון של התחרות. שחקני עשירייה ראשונה כמו נסטאסה, אוקר, סולומון ואח"כ גם קונורס, קריקסטיין, גילברט ומוסטר היו אורחי קבע. ולא פחות חשוב: אנחנו הישראלים תמיד היינו מצליחים להעפיל לשלבים המאוחרים, מה שהיה מביא עוד כמה אלפים לאצטדיון.

בשלושת הימים שנכחתי בטורניר ברמה"ש בשבוע שעבר הגיעו עשרות בודדות של צופים. האווירה היתה כמו במשחקי אימון. למעט דודי סלע והראל לוי ששרדו עד רבע הגמר (סיבוב שלישי), כל הישראלים עפו ביום הראשון, וככה נותרנו כרגיל רק עם אנדיוני בזוגות, והמארגנים עם יומיים אחרונים די סתמיים, שבהם יזכה בטורניר שחקן לא ישראלי שאף אחד לא שמע עליו ולאף אחד לא איכפת ממנו שמדורג בין המקום 100-200 בעולם.

בסיכומו של דבר, הטורניר אמנם אפשר לארבעת הבכירים שלנו להתפרנס בישראל למשך שבוע ולשחק מול הקהל המקומי, וזה שווה את זה כשלעצמו. אבל בגדול הטורניר לא תרם כלום לשאר הישראלים שמנסים לכתת את רגליהם בסבב הפיוצ'רים. באותו כסף שהשקיעו בטורניר הזה, יכולים לערוך בישראל 10 טורנירים של 15 אלף דולר, שהיו עוזרים הרבה יותר לדור העתודה לקבל נקודות דירוג קלות ובעיקר להתחרות בסבב המקצועני בלי הצורך לטוס לחו"ל ולהוציא אלפי דולרים על טיסות ומלונות.‏

בתקופתי, מלבד טורניר "ריקליס", נהנו הישראלים גם מטורניר ירושלים (צ'לנג'ר) ועוד שני סבבי סאטלייט שכל אחד מהם ארך 4 שבועות. בסך הכל 10 שבועות של טניס מקצועני בישראל מידי שנה. הטורנירים הללו היוו פלטפורמה לעשרות צעירים לטעימה של החיים המקצועניים והביאו את הטניס המקצועני לפריפריות. באותה תקופה, מלבד נבחרת הדייויס של מנסדורף, פרקיס, גליקשטיין ואני, עוד לפחות 10 שחקנים דורגו בין המקומות 200-400 בעולם.

היום זהו מצב דמיוני. מי שיצליח להרים את הראש מכל שאר הבעיות המבניות, המקצועיות ומאבקי שליטה כאלו ואחרים שרובצים כאן, יראה את שחר, דודי ואנדיוני. ואחריהם כלום. מדבר.

מלחמת הירושה על הכסא של ג'נין שטראוס

‏‏‎‎הביקור שלי נפל על השבוע שבו פוטרה באופן מפתיע ג'נין שטראוס, מי שהיתה מנכ"לית מרכז הטניס בעשר השנים האחרונות, ויצא לי להיות עד למלחמת הירושה בביצה הדביקה של עולם הטניס הישראלי.

מרכז הטניס הוא גוף שהוקם בסיוע תרומות של יהודים מצפון אמריקה בעיקר. האמריקנים הם בעלי המאה ולכן גם בעלי הדעה, אבל מי שנמצא בעמדות הכוח בשטח הם האנשים שמנהלים את המקום בפועל. כלומר, ההנהלה הישראלית. עם השנים צברה ההנהלה המקומית בראשות שטראוס יותר ויותר כוח פוליטי. אחת הסיבות היא השינוי במקורות גיוס הכסף: אם בעבר המרכז תופעל ברובו באמצעות הכספים שהגיעו מתרומות, הרי שבשנים האחרונות תחת הנהגתה של שטראוס הפך המרכז ליותר עצמאי מבחינה כלכלית, כאשר גם התרומות כבר לא מה שהיו פעם בגלל המיתון.

‏לא הרבה יודעים מה בדיוק גרם להנהלה האמריקנית לפטר את שטראוס בצורה כל כך פתאומית. אפשר רק לשער. אבל אם מסתכלים קדימה, הרי שהסבירות הגבוהה היא שאחרי הניסיון עם שטראוס יביאו האמריקנים אדם שיזוהה עימם, שימלא הוראות ושיעבוד איתם בשקיפות מלאה.

שטראוס עשתה לא מעט דברים חיוביים במרכז הטניס במהלך כהונתה. היא ייעלה את המקום, השיגה ספונסרים והחזירה את הטורניר המקצועני לרמה"ש (אמנם רק צ'לנג'ר). אבל בצד העבודה שלה לחיזוק האינטרסים של המרכזים, היא הרגיזה לא מעט אנשים והיתה בסכסוך תמידי עם אנשי האיגוד - סכסוך שתמיד היה קיים אבל אפילו החריף בתקופתה. יש לא מעט אנשים באיגוד הטניס שנשמו לרווחה כששמעו שפוטרה.

אחת המשימות של המחליף של שטראוס תהיה לשקם את היחסים בין המרכז והאיגוד, ולעבוד במשותף עם הוועדה המקצועית שהוקמה באיגוד לא מזמן. זה לא סוד שהיריבות ההיסטורית בין שני הגופים הללו (שמטרתם די דומה: לשפר את הטניס בישראל) היא אחד הדברים שעוצרים את ההתקדמות של הענף.

אם אנשי הוועדה המקצועית של איגוד הטניס ושאר צמרת הענף ילמדו לעבוד יחד, אז יש פה עתיד. כי כשרון תמיד היה לנו. הבעיה תמיד היתה שאנחנו אוכלים אחד את השני.