לוחמת חופש

זה מתחיל בצפירת אזעקה לפנות בוקר. עיר ספר, אי-שם על התפר בין העולם הראשון לשלישי. לוחמי יחידה מובחרת, חמושים וממוגנים במסכות גז, מסתערים על בתי אזרחים עניים שנראים כמהגרים. זוג נשלף ממיטתו באמצע עשיית אהבה, ומסתבר כזיהוי שגוי. המבוקש הראשון שנלכד דווקא אינו מוכה, ומקלל את שוביו. כשהוא מועלה לרכב העצורים, מתברר למרבה הפליאה שכולם גברים צעירים וג'ינג'ים. ג'ינג'ים אחרים, חופשיים בינתיים, כאפיות לצווארם ובקבוקי תבערה בידיהם, מנסים לשווא להסתער על הרכבים העושים דרכם אל מחוץ לעיר.

במדבר, בשטח צבאי מגודר, האסירים מורדים מהרכב, ומשוחררים למרוץ מוות חסר סיכוי, שבו חלקם נורים מגבם וחלקם מתפצחים על מוקשים. הצעיר מביניהם קופא מאימה, לוחם מכוון אקדח לראשו וקוטל אותו. זה נראה ומרגיש כמו סרט תעודה. אלו תשע דקות שהיו יכולות להצטלם בעיראק או בגבול מקסיקו-ארה"ב ואולי כאן, אצלנו במזרח הקרוב.

אף אחד עוד לא עשה וידיאו קליפ כזה, אבל מ.י.ה, מהקולות המופלאים של הפופ באלף הנוכחי, באמת לא דומה לאף אחת אחרת. לשיר קוראים "Born Free", סינגל ראשון מאלבום חדש שתוציא בעוד כ-50 ימים, והקליפ צונזר ביו-טיוב ביום חמישי שעבר, יום לאחר יציאתו.

ריאליזם נוקב

ב-2009 מ.י.ה נבחרה בשבועון "טיים" בין 100 האנשים המשפיעים בעולם, ועושה רושם שהשפעתה רק תלך ותעמיק.

בזמן האחרון יש דיבור חזק על תחיית הווידיאו-קליפ. נדמה שלראשונה בעידן האינטרנטי, אמנים ובמאים ומנהלים וחברות תקליטים מוצאים דרכים להפוך שוב קליפים לאירועים תקשורתיים.

ליידי גאגא וביונסה חברו לקליפ משופע בחסויות ובעלות של יותר ממיליון דולר. אל.סי.די סאונדסיסטם מקדמים את הסינגל מאלבומם הטרי בקליפ לכאורה מגניב, שרק מוכיח כמה מגוחך, צר אופקים ודל משמעות עלול להיות מי שנחשב לאמן הכי מגניב של התקופה. זה קליפ שבו חבורות נערות, אולי שיכורות כשם השיר, עושות הכל כדי לחבל באפשרות של מנהיג ההרכב ג'יימס מרפי ושותפיו לסיים יום צילום שפוי באולפן. באמת משחק ילדים, במלוא מובן המילה, לעומת הריאליזם הנוקב של מ.י.ה.

גם אריקה באדו הוציאה קליפ מרעיש בשבועות האחרונים, והצטלמה מתפשטת לאורך המסלול שבו ג'ון קנדי נרצח בדאלאס בשלהי 1963. ייתכן שבאדו ביקשה להעביר מסר קודר על העתיד הצפוי לנשיא אמריקה הנוכחי, שלכאורה החייה את רוחם של מרטין לותר קינג וקנדי. מול מנהיגים כה מוארים, מסמנת באדו, קמים תמיד כוחות אפלים שמשתדלים לכבות אותם. זה מסר חשוב, אבל הוא נבלע בפרובוקציית העירום שלה.

אצל מ.י.ה, שלא הצטלמה בקליפ שלה, הסיפור אחר. הג'ינג'ים הם מיעוט נרדף שאולי מייצג אותך ואותי, ואולי דווקא את מי שזרועות הביטחון שלנו רודפים אחריהם בשמנו. ההודעה הרשמית מיו-טיוב דיברה על הסרתו מהאתר משום כוונת בעליו למנוע "פורנוגרפיה ואלימות קיצונית". אבל מ.י.ה, יותר מבאדו וברור שיותר מגאגא וביונסה, פחות באה להדהים או למכור ולשווק את עצמה. היא מקדמת את אלבומה הקרב, השלישי במספר, עם מסר מהפך קרביים וקשה לעיניים, על מאבק המיעוטים ועל ההסתברות של כל אדם בעולם למצוא את עצמו בצדם של הנרדפים.

זה מסר חכם וישיר, שמעניק פרשנות מזעזעת, גרפית ורעיונית, למשפט המפתח בשיר החדש, "אני לא רוצה לחיות למען המחר, אני נלחמת על ההווה, אני נולדתי חופשייה". את זה מ.י.ה שרה על רקע פאנק אלקטרוני עצבני במיוחד, עם לחן קטן ולא מרשים. זה לא מהרגעים המוזיקליים הגדולים שלה, אבל זה רגע גדול בפוליטיקה של הפופ העכשווי.

הטכנולוגיה בשירות שירי רחוב מהגטאות

מאת'אני ארולארפרגאסאם, ילידת סרילנקה שגדלה והתחנכה בלונדון, היא בתו של לוחם נעדר מהמחתרת הטאמילית הסרילנקית. פירוש ראשי התיבות של שמה הבימתי הוא "נעדר בזמן פעולה". בשני האלבומים שהוציאה הפכה לקול הכי בולט בפופ שצמח מהעולם השלישי מאז בוב מארלי. היא ניצבה בחזית שבה מזדווגים ההיפ-הופ והדאנס האלקטרוני, והשתמשה בטכנולוגיה הכי מתקדמת על מנת לכתוב מעין שירי ילדים, שירי רחוב של סמטאות הגטאות של העולם.

אם ליידי גאגא וביונסה הן פסקולי וריחות הקניונים הממוזגים והמתפקעים ממותגים, מ.י.ה הביאה למועדונים ולתחנות הרדיו את הצליל הקשוח, המטונף והיצרי של החצרות האחוריות של המערב. לא מזמן מ.י.ה נכנסה לעימות תקשורתי מול אוהדי ליידי גאגא, אחרי שאמרה ל"ניו מיוזיקל אקספרס" הבריטי את הדברים הנוקבים הבאים: "גאגא ממצבת את עצמה בהשראת נשים כמו גרייס ג'ונס ומדונה, אבל היא עושה מוזיקה שנשמעת כמו מה שעשו באיביזה לפני 20 שנה, ואין בה שום דבר באמת חדשני. יש לה כישרון, והיא מוקפת בצוות נפלא, אבל היא בעצם משמשת ככלי האחרון בידי תעשיית המוזיקה על מנת להמשיך ולשכנע את העולם בנחיצותה של התעשייה: כאילו שאתה כאמן צריך המון מימון מאחוריך, צריך חסויות, צריך אצטדיונים. אני מכבדת אותה לפחות על זה שהיא מספקת עבודה למאות אנשים".

למ.י.ה, סטודנטית לשעבר לאמנות, היו קשרים אישיים מעולים בתעשייה בלונדון, והיא לא באמת חתולת רחוב שרוטת קרבות שצולקה בדרכה אל התהילה. אבל היא בהחלט הציבה עד עכשיו סטנדרטים חדשים של גישה ותפיסה ועיצובי צליל ומראה, שרחוקים משיטות העבודה של גאגא או ביונסה. אולי היא עוד לא נחשבת כמותן למיינסטרים מובהק, אבל היא כבר הביאה להיט לעשרת הגדולים במצעד האמריקני, וכל הזמרות הכי מצליחות חוטפות את המפיקים שעובדים איתה. והיא מכרה מאות אלפי תקליטים בזכות אישיות, תדמית ונוכחות מוזיקלית לגמרי ייחודיות.

היא מעידה על אלבומה הקרב שהוא "מלא בצלילים קשים", ולא בטוח אם הוא ימשיך בקו הנסיקה המסחרית העקבי שאפיין אותה עד עכשיו. אבל בעידן שבו הקליפים שבים לשמש כאמצעי לקידום עצמי ולקידום מכירות, מ.י.ה מעזה לקדם מחשבה, דעה וסדר יום שונה מזה של התאגידים שמנהלים את תעשיית המוזיקה ואת העולם כולו. חופשייה, לגמרי חופשייה.