הסופרים מרגרט אטווד ואמיטאב גוש קיבלו את פרס דן דוד

עוד לא נדמה תרועת פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים ואוניברסיטת תל-אביב לבשה חג. אתמול, ג' 11.5.10, באולם כס המשפט בפקולטה למשפטים, התקיים טקס צנוע. הסופרת הקנדית הנודעת - מרגרט אטווד ("המתנקש העיוור", "אי סדר מוסרי", "בז וניאלה", "האישה האכילה" ואחרים), והסופר ההודי-אמריקני זוכה הפרסים - אמיטאב גוש ("כרומוזום כלכולה", "בארץ הגאות והשפל", "בארץ עתיקה" ועוד), קיבלו את פרס דן דוד היוקרתי.

זו היתה כמובן הזדמנות לקהל באולם המלא מפה לפה לשמוע את הסופרים החשובים האלו קוראים קטעים מספריהם, ומציעים את התובנות שלהם לדיון שנשא את הכותרת "יוצרים בראי המאה ה-20".אם היה צורך בהוכחה למשפט "אמנות זה לא המה, זה האיך", שלוש השעות במחיצתם של אטווד וגוש, היו הגושפנקה המושלמת.

מנסה לשנות את העולם. אטווד בא מאהב. גוש

שני סופרים שספריהם נובעים מאותם נושאים ומאותן מצוקות - אקולוגיה, חוסר התכלית שבמלחמות, מצבו של האדם - ואיזה הבדל ניכר ביניהם. החל בשפת גוף, וכלה בסגנון ובבחירת הקטעים לקריאה.

כשפרופ' שירלי-שרון-זיסר (ראש החוג לאנגלית) ציטטה את אטווד במילים: "הסופר מתפקד כסוג של מספר-האמת, והרומן הוא מכשיר מוסרי", וגם "הסופר מוצא את הקשר בין פוליטיקה לחוש המוסרי", היא לא יכלה לכוון יותר במדוייק לדבריה של הסופרת שעלתה לתת את משנתה המוסרית והפוליטית בכל נושא אפשרי; ההתחממות הגלובלית, הסבל והטמטום שבמלחמות, גזענות ודעות קדומות, ישראל והפלסטינים.

בקול שקט. כמעט כאילו לעצמה, היא דיברה, ורק איזה חיוך קטן והרמת עיניים לשבריר שנייה לצורך הדגשה, הסגירו את המודעות העמוקה שלה לקיומו של הקהל שעצר את נשימתו וצחק במקומות הנכונים כדי להוכיח שהוא מבין כל ניואנס.

היא החלה את דבריה כשציינה שהוכחה למורכבות של חייה היא עצם הגעתה לכאן, והמשיכה בהסבר שהיכולת היחידה שלה לשנות את העולם ולייצר מציאות ללא מלחמות ועוולות היא בכתיבה. כדי להוכיח זאת היא קראה קטע מתוך "המתנקש העיוור" ומתוך "בז וניאלה".

גוש, מצדו, הביא איתו לדוכן הנואמים המון חום, תנועות ידיים רחבות והומור. הוא ציין שהכתיבה היום על השואה מצריכה חיפוש אחרי נקודות מבט חדשות ופיתוח סגנוני כדי להיות מסוגל לגעת, בניגוד לכתיבה שלו שלא זקוקה לכל אלו כי הסיפורים מכתיבים את עצמם והם כל כך רבים ועדיין לא סופרו.

זו בדיוק היתה הדרך בה דיבר אל הקהל וזו היתה הבחירה שלו בקטע אותו קרא מתוך "בארץ עתיקה". הוא סיפר סיפור. מותח, מלא תובנה אנושית, רווי בהומור, מפתיע בעלילתו ובהקשרים שלו למורשת היהודית. מסתבר ש"בארץ עתיקה" התחיל מפגישתו עם אברהם בן גידו, סוחר יהודי בן המאה ה-12 שאת מכתביו גילה בספר בספריית אוניברסיטת קיימברידג'.

מאחורי כל משפט של גוש היו תובנות מוסריות וערכיות, אבל הן באו מכיוון שונה לחלוטין מזה של אטווד. בעוד היא קלעה לכל חולשה אנושית, ביקרה את האכזריות, הגזענות, הקטנוניות, באיזמל חד ומושחז, הוא דיבר באהבה ובכאב, בחמלה ובהומור. שני מצפנים ספרותיים אנושיים, שני סגנונות שונים זה מזה כמרחק המערב מהמזרח, אמירה אחת. מי מהם נוגע יותר? למי יש את היכולת לשנות? כנראה שרק לכתיבה כי בה אפשר לברוא עולם טוב יותר.