חשבון ארוך יש לי עם מכוניות קבריולה. למרות היכרות רבת שנים עם מגוון מכוניות שכאלה, אינני מצליח לרדת לסוף דעתן ולטעם קיומן. הלא יש בהן משהו אנטי-אבולוציוני; בראשית ימי האוטומובילים, אכן הייתה המכונית נטולת-גג. הוא מן-הסתם טרם הומצא. אך מרגע שהאדם גילה את נפלאות הקורה מעל לראשו, מה טעם יש בהסרתה? ולאחר המצאת המזגן, על אחת כמה וכמה.
כשמדובר במכוניות ספורט דו-מושביות, ניחא. אלה הרי מטבע בריאתן חיות-מחמד קצת חריגות. אבל מכוניות מרובעות מושבים? מה צורך יש להן באופציה של הפקרת הנוסעים לרשעותם של איתני הטבע, לרעבתנותו של כל חרק מעופף, לאווירו המזוהם של עולמנו, ולסרחון אדי הדלק שירחף תדיר סביבם?
אך אם קונצרנים מיושבים בדעתם ומכובדים כמו רולס-רויס, בנטלי, אסטון מרטין, ב.מ.וו, אאודי, וולוו ולקסוס טורחים להעשיר את היצע מוצריהם בגרסאות מקולפות-גג, הם מן-הסתם יודעים מה הם עושים. לי אין אלא להשלים עם העובדה שבעניין זה אני כנראה האידיוט.
מכונת שיטוטים נינוחים
כך הרהרתי ביני לביני בעודי לוחץ על הכפתור הגואל. ואף שהמכונית כבר נסעה במהירות של 30 קמ"ש (מותר לעשות זאת עד 40 קמ"ש), נשלף גג הבד האיכותי מתוך תא-המטען, נמתח באלגנטיות חרישית מעל ראשי, ותוך 20 שניות הפך את הקבריו בה נהגתי למכונית-קופה אינטימית ומפנקת. חיוך שבע-רצון עלה על פרצופי. כחיוכה של תולעת ששבה והתכרבלה בפקעת. קריר, מוגן, מוצל, נסתר. כיף (יש שיאמרו כי בכך הוכחתי שאני בעצם גולם... נו, אז שיגידו. לדידי, עדיף גולם מתפנק, על פרפר חרוך בשמש).
זו המרצדס E קלאס קבריולה החדשה. האחות הרביעית למשפחת E. היא משלימה את ההרכב, ועכשיו יש שם אחת מכל סוג: סדאן, קופה, סטיישן וקבריו. ל-E מסורת ארוכה של גרסאות קבריו, שנעצרה ב-1997 ורק עתה, לאחר 13 שנות הפסקה, חודשה המסורת ודגם חדש הושק.
באתר ההשקה באי פלמה-דה-מיורקה, הוצג גם מבחר יפה להפליא של E קבריו לדורותיהן. הדגמים הנוסטלגיים משנים עברו. הקלאסיות. הצצתי בהן בהנאה מהולה בתוגת-מה. הן עימתו אותי עם קשישותי המופלגת; כי לפתע שמתי לב שאני, הקטן, נכחתי באירועי ההשקה של לא-מעט מהן (האם זה אומר שגם אני כבר נעשיתי "קלאסי"?).
מיד נמלטתי משם אל הכביש הקרוב, להסתיר בחיקו את יגוני. הכבדתי את עולי על דוושת-הגז, ולא הרפיתי עד שהמספר 250 הופיע על מד-המהירות והשכיח ממני את תאריך לידתי המתרחק.
הייתה זו E-500 שהביאה אותי בקלילות שכזאת אל 250 קמ"ש. היא האחות הבכירה. 5.5 ליטר מנוע, 388 כ"ס, תיבת 7-G טרוניק, 0-100 ב-5.3 שניות, מהירות מרבית 250 קמ"ש. היא כמובן יכולה יותר, אבל לא מרשים לה. גם חבילת ספורט קשוחת מתלים תקנית בדגם הזה, ומעניקה למכונית התנהגות קצת חדה יותר, כרגיל - במחיר ויתור על מנה קטנה של רכות בגיהוץ מהמורות.
בל יטעה בה איש: יכולותיה המוטוריות גדולות בכמה וכמה מספרים על תכלית קיומה. כי E קבריו איננה מכונית ספורט. היא מכונית טיולים. מכונת שיטוטים נינוחים. יאכטה אלגנטית לשייט בה לאורך הטיילת, להעיף מבטים אדישים-לכאורה לכל עבר, ולשמוח בכל זוג עיניים שנלטש אל המכונית בקנאה לא מוסתרת. ולצורכי "ש*ו*פו*נ*י", באמת אין צורך ב-388 כ"ס. לשם כך יספיק כל אחד משאר ששת המנועים המוצעים (זולת ה-500): שלושה דיזלים, שלושה בנזינאים.
קישוט והידור ספורטיבי
ה-E השנייה בה נהגתי, הייתה 350-E בנזינית, 292 כ"ס. גם די והותר, וגם קצת פחות אימתנית בכוחה מה-500. אגב, אין לי ספק שגם ה-250, "רק" 204 כ"ס, לא תתסכל את רוכשיה.
איש, דומני, לא יכחיש כי הקבריולה הזאת היא מכונית נאה מאוד. ביסודה היא מבוססת על פלטפורמת C קלאס, אך אין בכך כל רע. יושביה לא יסבלו ממצוקת מרווח כלשהי. וגם בגג פרוש היא לא תשרה עליהם אפילו גרם אחד של תחושה קלאוסטרופובית. תצורת החץ הש*לו*ח מעניקה לה עוד מנה של "ספורטיביות" ואנרגטיות, אך, כאמור, עיקר התכלית כאן היא קישוט והידור, ולא לבשר על אופי קשוח ותחרותי.
אנשי מרצדס, המודעים כמוני למגבלות המטאורולוגיות של הקבריולה, בחרו הפעם בסיסמה שיווקית המתמודדת בדיוק עם העניין הזה: "ארבעה נוסעים לארבע עונות". כלומר, כאן מדובר במכונית קבריו שארבעת נוסעיה רשאים להפשיל את גגה בכל עונות השנה, גם בסתיו ובחורף, מבלי להיעשות לגלידי קרח. להתקן החדשני הזה קוראים AIRCAP - מצנפת אוויר (לבל נאמר "כובעון אוויר") - והוא מסיט, בשעת הצורך, את הרוח הבאה מנגד ומשגר אותה אל ירכתי המכונית, מבלי לפרוע שערה משערות ראשם של הנוסעים או לתלוש את הפאה מראשם.
המצנפת הזאת נשענת על שני מרכיבים: האחד - מוכר וחביב מאוד כבר שנים - הוא "צעיף האוויר" שמותקן במסעדי המושבים הקדמיים, ומפנק את עורפם של הנהג והנוסע שלצדו בזרמי אוויר-ם ומלטף. מניסיון, תענוג אמיתי ויעיל. לכך צורף "ספוילר" קטנטן, ס"מ בודדים ממדיו, המגיח מעל לשמשה הקדמית ומרחיק את הרוח מהנוסעים. ההשפעה על היושבים מקדימה אכן די משכנעת. ומאחור? שם בכל זאת כדאי להדק את הפאה בעוד סיכת-ראש אחת או שתיים.
לי אישית יש פטנט מוצלח יותר: לסגור את הגג. מועיל לא רק נגד רוח, אלא גם נגד שמש וגשם. אבל על כך כבר דיברנו.
סוף דבר. למי שמתעקש על קבריו - זו קבריו משובחת. יפה, נוחה להפליא, מרשימה, יעילה ומהירה (אף כי לא מרגשת לנהיגה). היא עושה בדיוק את מה שקבריולה אמורה לעשות: מנפחת את האגו, ומעלה אגלי זיעה על המצח.
רק עוד מלה קטנה של אזהרה לקהל הלקוחות הישראלי: זו לא מכונית לארץ מאובקת.
מרצדס E350
*הכותב היה אורח מרצדס בהשקה בחו"ל
מתחרות
אאודי A5
אאודי A5
האאודי A5 קבריו המרהיבה ונדיבת הממדים (4.63 מ' אורך), מוצעת בארץ בשתי גרסאות. המתונה יותר, שעולה 496 אלף שקל, מצוידת במנוע 2 ליטר טורבו בהספק 211 כ"ס, שדי בו כדי להאיץ אותה מ-0 ל-100 ב-7.3 שניות. הגרסה הקרבית, S5 קבריו, מצוידת במנוע 3 ליטר טורבו עם 333 כ"ס ומבצעת את התאוצה הקלאסית ב-5.6 שניות. כל זה ב-588 אלף שקל
ב.מ.וו סדרה 3
ב.מ.וו סדרה 3
לסדרה 5, המתחרה הישירה של E, אין גרסת קבריו, אך ב.מ.וו מציעה בארץ את סדרה 3 קבריו עם הגג הקשיח-מתקפל במגוון רחב מאוד של גרסאות, שנעות מדגם 2 ליטר עם הספק צנוע של 156 כ"ס, שמחירה 473 אלף שקל; ועד גרסת 335 עם הספק של 306 כ"ס (6 שניות בתאוצה ל-100), שעולה 596 אלף שקל. בחירה הפופולרית בארץ היא דווקא 6 קבריו הגדולה יותר, למרות תג מחיר התחלתי של 811 אלף שקל
אינפינטי G37, לקסוס IS250C
אינפינטי G37
גם שני מותגי היוקרה היפנים הציבו רגלם בפלח בשנה שעברה. הנציגה של אינפינטי היא G37 קופה-קבריולה, שעולה 525 אלף שקל, ומצוידת במנוע בהספק 320 כ"ס, שמאיץ את המכונית מ-0 ל-100 ב-6.2 שניות; ומציעה רמת אבזור גבוהה מאוד.
לקסוס, IS250C
התשובה של לקסוס, IS250C, מציעה לא פחות איכות, פאר והנדסה יפנית, אך היא מסתפקת בהספק צנוע יותר של 208 כ"ס וביצועים מתונים יותר. הפיצוי הוא מחיר אטרקטיבי בפלח של 369 אלף שקל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
