למה שונאים את הפועל ת"א

המקומון "העיר" מרשת שוקן הוציא בסוף השבוע האחרון גיליון מיוחד שמוקדש לדאבל של הפועל תל-אביב בכדורגל.

"העיר" הוא שבועון שמחפש את דרכו כמעט בכל מובן אפשרי: פעם הוא מורה נבוכים לצעיר - בדרך-כלל מהפרובינציה - שמחפש את דרכו בעיר הגדולה, אחר-כך הפך להיות קולו, אחר-כך הפך לתוספת של מדריך הבילויים שלו, ובדרך שינה את הפורמט העיצובי, את המודל המסחרי ועוד.

"העיר" היה תמיד מוצר צעיר, אבל בשנים האחרונות, כך נדמה, כותבים בו אנשים צעירים מאוד תמורת שכר נמוך מאוד, והתוצאה היא - לעיתים קרובות מדי - בהתאם.

ספורט הוא עניין אמוציונלי, ובטרם איחשד שמא לא רק הסטנדרטים שאליהם הידרדר המקומון הזה הם שמטרידים אותי, אלא ההישג הספורטיבי של "האדומים", הרי שעליי להבהיר ששמחתי מאוד באליפות של הפועל תל-אביב - לא רק מפני שאני, אוהד הפועל חיפה, אעדיף תמיד את החולצה האדומה, אלא גם מפני ששמחתי לאידה של מכבי חיפה, היריבה העירונית המיתולוגית שלי.

ועכשיו, בואו ונפתח בבקשה את גיליון הדאבל של "העיר" מיום שישי האחרון: בעמוד 36, תחת הכותרת "הפסקול", הוצגו שירי האוהדים של הפועל. זו לא היתה כתבה שניסתה לנתח את השירים, אלא רק מילות השירים, בפורמט שמזמין את הקהל לשיר איתו בציבור. הבה ונעיין בשיר שחותם את המדור: "בתאונת מטוס".

"בתאונת מטוס קלה, הלכו השחקנים, ההנהלה. הם התרסקו לתוך הים, הלכו הצהובים לעולמם. מת בלאט ומת גרשון ומת פנאן ומת שמעון מזרחי ופדרמן. אני שונא מכבי, שונא בדם, יבואו לאוסישקין, נשרוף אותם".

אני לא רוצה להיתמם. שנאה ליריב היא אקט לגיטימי בעיני בקרב אוהדי הספורט, יתרה מזאת: גם אני, כשאני ניצב ביציע, לא תמיד מקפיד על שפה שהיתה יכולה להידפס מעל דפי העיתון. וזה בדיוק העניין: יש הבדל תהומי בין מה שמותר לקהל לשיר ביציע לבין מה שמותר לעיתון להדפיס מעל דפיו.

הלגיטימציה שמעניק "העיר" לשיר של שנאה והסתה היא בלתי נסבלת ובעיקר מוציאה אותו עלוב ודו-פרצופי. עלוב מפני שאו שהעורך ראה את הטקסט ואישר אותו לפרסום - וזה חמור, או שהטקסט עבר "מתחת לרדאר" שלו - וגם זה חמור לכשעצמו.

דו-פרצופי, מפני שנניח לרגע שטקסט דומה היה מתפרסם בגיליון חגיגי לציון דאבל של בית"ר ירושלים למשל, והיה כולל שירי שטנה נגד ערבים, אשכנזים, תל-אביבים - יו ניים איט. מה היה קורה אז? האם הפובליציסטים של "העיר" לא היו מעלים את האירוע על ראש שמחתם, מביאים לכינוס של ועדה מיוחדת בכנסת, דורשים להשעות מתפקידו כל מי שחשוד בקרבה לטקסט האווילי?

ועזבו את בית"ר: תארו לכם שעיתונאית ספורט כמו אופירה אסייג, למשל, היתה מעלה רפש כזה לאתר שלה. האם לא היה מופנה מיד הדבר נגדה כהוכחה למי האפסים בהם היא כביכול משתכשכת? אלא שמה שאסור למי שצמחה על הקווים בבאר-שבע - מותר כנראה ללובשי חולצות צ'ה גווארה, עם אג'נדה חברתית פסאדו-אינטלקטואלית וג'וינט בזווית הפה.

בשבוע שקדם לאליפות המדהימה של הפועל תל-אביב, תהו לא מעט מאנשיה למה "כל העולם" שונא אותם. לא חלפו אלא כמה ימים - והם מיהרו לספק את התשובה בעצמם.

אגב, באותו גיליון מיוחד של "העיר" בחרו בטקסטים ישנים של עלי מוהר לכפולת הפתיחה. מעניין מה היה הכותב הנפלא ההוא חושב על ממשיכי דרכו.