לתת את המקסימום לשכר המינימום

בנק ישראל של פישר מתנגד נחרצות לשכר המינימום. גם שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים קורא לזה "טירוף פופוליסטי", האוצר מצטרף אליו, ולכן החלטנו לבדוק אם שלושת הגופים הללו אינם לוקים בתסמונת "פוסל במומו פוסל" כאשר הם משמיעים את טענותיהם.

"העלאת שכר המינימום תגדיל את האבטלה ותביא לפיטורים המוניים"

מה, באמת? מדוע בנק ישראל תומך אוטומטית בעמדת המעסיקים ולא בעמדת המועסקים? אנחנו מפנים את בנק ישראל היישר לדו"ח שחיברה קרנית פלוג, מנהלת המחקר של הבנק, עם שתי כלכלניות נוספות, עוד בשנת 2000.

פלוג בדקה את השפעת שכר המינימום על התעסוקה בענפי הטקסטיל ובענף שירותי המזון - ענפים עתירי עובדים בשכר מינימום. התשובות, למרבה ההפתעה, אינן כה חד-משמעיות. בענף הטקסטיל אמנם נמצאה השפעה משמעותית ומהירה, אבל ביחס לענף המזון קבעה פלוג כי "אין עדות להשפעה מתמשכת של שכר המינימום על התעסוקה". לתשומת לבכם, פישר, ברוש ושטייניץ.

ובכלל, ענף הטקסטיל בישראל הוא ענף שגוסס זה כבר זמן רב. למה להעניש עובדים בענפים אחרים, המסוגלים בהחלט לספוג את העלייה בשכר המינימום? אם עסק גוסס, רצוי אולי לבדוק קודם כל את הסביבה העסקית שלו, את היכולות הניהוליות של בכיריו, ורק אחר כך להאשים את חוקי העבודה ואת שכר העובדים בגסיסתו.

"אין מספיק אכיפה, אז ממילא אין טעם להעלות את שכר המינימום"

זה טיעון פופוליסטי מאוד של האוצר: בשביל מה להעלות את השכר אם במילא אין אכיפה מספקת? סליחה, ומי אחראי על מספרם הזעום של פקחי העבודה? כמובן, האוצר עצמו. כך הוא יוכל להמשיך לטעון שאין טעם להעלות את שכר המינימום רק כי הוא נכשל באכיפתו.

"העלאת שכר המינימום תפגע בתחרות"

האומנם? אנו ממש לא בטוחים. בואו נעשה יחדיו תרגיל בעזרת כמה חברות מרכזיות במשק: למשל, פרטנר, פלאפון, סלקום, שופרסל, שטראוס, אסם ותנובה, שמעסיקות כל אחת אלפי עובדים בישראל ומרוויחות מאות מיליוני שקלים לשנה. איננו יודעים כמה מהעובדים משתכרים שכר מינימום או שכר הנמוך מ-5,000 שקל (הניסיון שלנו השבוע לחלץ נתונים אלה מהחברות לא הניב פרי).

נניח שמתקבלת החלטה להעלות את השכר במאות שקלים לכל עובד מדי חודש בעשירונים התחתונים של הארגון - החלטה שתעלה, להערכתנו, בין 20 ל-40 מיליון שקל מדי שנה ותתורגם לירידה (קטנה יותר) גם ברווח הנקי - אפשר לחסוך, נניח, מלמעלה, כמה מיליונים טובים בשכר המנהלים, וכושר התחרותיות, אנו בטוחים, לא ייפגע כהוא זה. מה כן עלול להיפגע? כמובן, התשואה לבעלי המניות, הדיבידנדים שלהם, עליית ערך מניותיהם.

וזו בדיוק הפואנטה של עניין השכר, שזועקת מהטבלה ששלפנו מהדו"ח השנתי של מינהל הכנסות המדינה: כיצד קורה, לעזאזל, שכ-54% (!) מאוכלוסיית השכירים בישראל אינה מגיעה לסף המס, כיצד קורה שכשליש מכלל השכירים במשק משתכרים סביב שכר המינימום? וכיצד קורה שכשליש מהם שייכים לסקטור הציבורי, הסקטור ה"שמן" של נתניהו?

 22

מעסיקים מסוגו של שרגא ברוש וחבריו יתרמו הרבה יותר אם יפסיקו לרתום את התאגידים שלהם למען הקהילה ויתחילו לרתום אותם להעלאת שכר פנים-ארגונית. צעד כזה ישרת את הקהילה טוב הרבה יותר.

עופרה שטראוס טועה כשהיא חושבת ששכר המנהלים הוא כלי מצוין לחלוקת העושר. מיליון, שניים או יותר למנהל לא ישנו במשהו את חלוקת העושר. מאות שקלים תוספת לעובדים ששכרם נע סביב ה-5,000 שקל עשויה לתרום הרבה יותר לחלוקה הרבה יותר הוגנת של ההכנסות במשק.

מערכת כלכלית אינה יכולה לשרוד אם העובדים מתקשים לקנות את מה שהם מייצרים. העלאת שכר המינימום והעלאת שכרם של החלשים דרושה כעת לא רק בגלל שזה הוגן יותר, אלא כדי לשמור על בריאות המשק.