פתאום כולם מומחים לטרור

הסטי"לים של חיל הים עוד לא עגנו בנמל אשדוד, וכבר כל עם ישראל מומחים - גם הקולגות שלי כאן ב"גלובס". ליאת רון טוענת שהיינו צריכים ללוות את המשט לעזה בספינות חיל הים עם "דגלי גלעד שליט מתנוססים עליהן"; יניב מגל דיבר על "מחדל ימי"; ושמחה סיגן הציע לאפשר לספינות להגיע לעזה - אך בה בעת להחשיך לעזתים את החיים באמצעות הפסקת חשמל יזומה.

לכל הטענות האלה, כמו לטענות אחרות שנשמעות מאז הבוקר (ב'), יש נקודת מוצא אחת: התדמית היא חזות הכל. או כמו שסיגן אומר: "די לצפות בהיצף התבטאויות אנטי-ישראליות בכלי התקשורת השונים". הבעיה היא שבדיוק בגלל התפיסה הזו שכל-כך חוששת ממה שיאמרו עלינו בעולם, החיילים שלנו צוידו לפנות בוקר ברובי צבע.

כן, מיטב לוחמי שייטת 13 השתלשלו מחבליהם של מסוקי הבלק-הוק בלב ים, כשהם מצוידים ברובי צבע ובהרבה "נחישות ורגישות". על-פי עדויות הלוחמים, תוך כדי שהם מוכים על-ידי אלות וסכינים הם נזכרו באותה רגישות שציוו עליהם לנהוג. אחד מהם הועף מהסיפון ונחבט קשות בשם הרגישות, אחרים נדקרו וכמעט נחטפו. מזלם שמלבד רגישות הם הרי מחוייבים לנחישות, כזו שאיפשרה להם לשלוף אקדח מהאפוד ורחמנא ליצלן - להתגונן.

התקשורת הצניעה משום מה את העובדה שלוחמי השייטת השתלטו לפנות בוקר על 6 ספינות - לא פחות ולא יותר. קדמו לכך השתלטויות מוצלחות מאוד על ספינות נשק בלב ים, כמו במקרה של הסנטוריני ושל קארין A. גם אז ההשתלטות היתה באמצעות השתלשלות ממסוקים, אבל ביקורת, כרגיל, תשמעו רק כשמשהו משתבש מעט. כמו במקרה של אותה ספינה אחת מתוך 6.

המומחים הגדולים שמופיעים מאז הבוקר בטלוויזיה שואלים כעת מדוע לא הצטרפו אל לוחמי השייטת שוטרים מיומנים, שיודעים דבר או שניים בפיזור התפרעויות אלימות ללא שימוש באש חיה. לכו תסבירו להם שהשתלטות על ספינה בלב ים, אם באמצעות מסוקים ואם באמצעות סירות מהירות, מחייבת מיומנות מיוחדת. שוטר שרגיל לפזר הפגנות לא יודע מה זה לטפס על ספינה או לרוץ על ירכתיה של אנייה עם מספר מפלסים.

קל לדבר בדיעבד, במיוחד מהספה הנוחה בסלון, אבל כל האסטרטגים והטקטיקנים צריכים לזכור כי בסופו של דבר המדינה שולחת למבצעים כאלה ילדים בני 20. היתרון הגדול ביותר שלהם הוא העצימות הנמוכה, הלילה החשוך והתרדמת שמאפיינת לעתים את הצד השני.

במקרה הזה אנשי הדממה קפצו אל מלכודת בשידור ישיר, ההיפך הגמור מאותה עצימות נמוכה לה הורגלו. כל היגיון מבצעי היה מחייב פעולה אלימה ונחושה יותר, אבל הרגישות שלנו גברה על הנחישות. בזה, אגב, אנחנו ממש לא צריכים להתבייש.

כל עוד מדינת ישראל החליטה להטיל מצור על עזה, רק שתי אפשרויות עמדו כאן על הפרק: השתלטות על הספינות או הטבעתן. האופציה השנייה - בטח תסכימו אתי - עדיפה הרבה פחות. לכן, השאלה המהותית ביותר שצריכה להישאל היא האם המצור על עזה הכרחי בכלל.

בדיעבד אנחנו יודעים שהספינות לא נשאו נשק, אבל אם יוסר המצור אפשר להניח שספינות נשק יגיעו בזו אחר זו. כל עוד ארגון רדיקלי כמו החמאס שולט בעזה, הסרת המצור הימי היא סכנה ברורה לישראל. אם אתמול קראנו על סקאדים בידי חיזבאלה, הרי שזו תהיה הכותרת גם מחר - רק שהפעם חמאס יזכה בכבוד להחזיק בנשק הזה.

ישראל צריכה להתרכז עכשיו בתוכן, לא בשיווק. כל עוד נמשיך להחזיק בהתנחלויות, להשלות את עצמנו שירושלים מאוחדת למרות שהיא מעולם לא היתה כזאת - לא יעזור לנו לנסות לשכנע את העולם שהמצור על עזה הוא מוצדק.

כשנהיה כנים עם עצמנו, כשנתחיל לבנות מדינה בגבולותינו ולא על אדמות לא לנו, אולי יתחילו להבין בעולם שהמצור על עזה הוא באמת עניין קיומי ולא חלק ממדיניות העלובה שניהלנו פה במשך שנים. ואם גם אז הם לא ישתכנעו - זו כבר בעיה שלהם.