"אנחנו שולטים כבר ימים ב-YouTube", התגאה הבוקר (ה') דובר צה"ל אבי בניהו - וחשף עוד נדבך בחוסר ההבנה מקיר לקיר של אנשי ההסברה הישראלית בהתייחסות לתקרית המשט לעזה.
ניצחון במספר הצפיות בסרטונים שמעלים פקודיו של בניהו כמוהו כניצחון במספר ההרוגים בתקרית עצמה. אז הנה, ניצחנו, 0:9. אז למה חברת הכנסת הבלתי נסבלת חנין זועבי נראית כבר כמה ימים כמי שזכתה בגביע?
למה? אני אגיד לכם למה. אירועים תקשורתיים בקנה-מידה עולמי כמו עצירת המשט אינם אירועים מתגלגלים, שבהם אתה יכול להישלח לקרשים בשעה הראשונה, אבל להתאושש לגמרי בימים הבאים. באירועים כאלה הרושם הראשוני אינו החשוב מכול - הוא הכול.
בזירה הזאת, אם כבר בחרת לדלג כמו שר הביטחון אהוד ברק בין מגדלי היוקרה של תל-אביב תוך צפייה בטלסקופ בנמלים העמלניות שלמטה, עדיף שתקדיש עוד כמה רגעים להשלכות התקשורתיות של תכנון מבצעי כה מטומטם, שעלול להוביל אותך לסיטואציה שבה לא תנצח גם אם ציפי לבני תרוץ במקומך בין הרשתות הזרות והעוינות.
מה גם שלצרפתי, הבלגי והגרמני הממוצע אין, לא היתה ולא תהיה לעולם שום כוונה לשנות כיווני מחשבה אונליין בעקבות ראיות חדשות שמשחרר דובר צה"ל באיחור של 8 שעות לפחות. והרושם הראשוני בתקרית זו היה כי נרצחו לפחות 20 פעילי שלום, בפעולה צבאית מהמגושמות והאוויליות שנראו כאן.
איפה היו בניהו והמערך שלו בשעה שהמפלצת ההסברתית הזו קמה לכלות את שאריות הסבלנות העולמית כלפינו? ובכן, בניהו מדבר על צורך בשמירה על אמינות. הוא, בניגוד לרשתות הזרות והמקורות החמאסיים והפרו-פלסטינים היה חייב לברר מה באמת קרה - ורק אז לעלות לתקשורת. מילא.
בניהו גם מדבר על צילומים מהספינה "מרמרה", שנשלחו ישירות בלוויין לשדה-דב, אבל משם... באופנוע, ליחידת ההסרטה. כשאתה קושר לעצמך את הידיים במלחמה פרועה מאין כמותה, נוק-אאוט הוא תרחיש סביר.
בניהו יכול ללהג על אמינות עד "רייצ'ל קורי" מצדי, אבל אסור להתבלבל: נוק-אאוט הסברתי קשה, עולמי, מזיק לאורך זמן - וזה בדיוק מה שהיה כאן השבוע.
חגיגה פירומנית
כמובן, בניהו לא לבד. ואולי בעצם כן, תלוי איך מסתכלים על זה. ראש הממשלה בנימין נתניהו נעלם לחלוטין בשעות הראשונות של המשבר, ממש כמו שר החוץ שלו - תודה לאל על חסדים קטנים! - אביגדור ליברמן.
ההצבה של "מר כיסא נמוך" דני איילון בחזית התקשורתית של אירוע שהתפתח במהירות לשבר פתוח ביחסי טורקיה-ישראל היתה לא פחות מהברקה. גם אם היו שולחים אותי עכשיו לחודש הכל-כלול במסגד בלב איסטנבול, לא הייתי מצליח למצוא ליהוק כה הזוי. "אני קורא לקהילה הבינלאומית להתעשת!" קרא איילון בנאום שנראה כמו חגיגה פירומנית סביב מדורה בוערת ממילא.
נכון שעכשיו קמות כל מיני קבוצות התומכות בישראל בפייסבוק; נכון גם שסרטוני האלימות בשידור חי שלנו באמת לוהטים ב-YouTube; נכון שיש עיתונים בחו"ל, כמו "ניו-יורק טיימס" ו"שיקגו טריביון", שהחלו להציג תמונה מאוזנת יותר של האירועים. אבל מי שרוצה להבין מה קרה כאן, עדיף שייצמד לתגובה הבינלאומית הראשונית, כפי שבאה לידי ביטוי בטוויטר. זרם עכור כזה של שנאה - צבועה, לא מוצדקת, חסרת בסיס - לא נראה שם זה זמן.
נקודה כמעט אופטימית לסיום: נתניהו, ממש כמו בניהו, דיבר ב-48 השעות האחרונות על מסע עולמי הסברתי רחב-היקף שמטרתו ליצור דה-לגיטימציה לקיומה של ישראל. ברור שהם צודקים.
השבוע הזה מסתיים בכישלון ישראלי, אבל גם בכמה לקחים חשובים. החשוב שבהם הוא הקריטיות של השעות הראשונות. נתניהו ובניהו קיבלו שיעור, ואני נוטה להאמין ששניהם למדו. "מרמרה", לפחות היא, לא תחזור. לא ככה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
