להגיד כן - כן, אבל

"זה לא נכון שהסכמתי להצעה, אני בודק אפשרויות אחרות", אמר אתמול ראש הממשלה.

הוא אמר את הדברים בתגובה לידיעות כי הסכים להצעת מזכ"ל האו"ם להקמת ועדת חקירה שבראשה יעמוד ראש ממשלת ניו זילנד לשעבר, ויהיה בה נציג לישראל ולטורקיה. מכל ההרכבים שהציע האו"ם בעבר, ההצעה הזאת אינה הגרועה ביותר.

אבל נתניהו מצא לנכון להבהיר כי סירב להצעה. אולי מתוך חשש שוועדה כזאת תבקש לחקור גם חיילים וקצינים; אולי משום שמשענתו הפוליטית והבטחונית, אהוד ברק, לא ממש מוכן שדרך התנהלותו לפני המשט תעמוד לבדיקה שלא תהיה לו השפעה עליה. אחר הכל, מדובר פה באיש צבא שהורגל בועדות חקירה פנימיות שסרו למרותו, בוודאי להשפעתו.

לא מובן למה ביבי אומר "לא". אפילו יש לו הסיבות הטובות ביותר להתנגד להצעת המזכ"ל, יש דרכים אחרות, יעילות יותר, מאשר סרוב. כלל יסוד בהסברה ובכלל, שלעולם רצוי להימנע מאמירת "לא".

סרוב לא מתקבל טוב בזירה הציבורית. לכן, קודם כל יש לומר "כן, בטח". ולאחר מכן להוסיף את ה"אבל". כלומר, לא רק שאני, ביבי, מסכים לחקירה בינלאומית, אלא שאני אפילו משתוקק לה. אבל ...

המון "אבלים"

ובענין ה"אבל" הזה יש המון אפשרויות. הרי אנחנו לא באמת רוצים להרעיב את תושבי הרצועה, אנחנו רוצים רק שהם לא יפגעו בנו; אני לא חושב שמישהו מתנגד שלעזה יועברו שקי קמח ונתחי בשר וכיו"ב. אנחנו רק רוצים לוודא שהקמח אינו מתובל באבק שריפה, ושנתחי הבשר אינם כוללים חומרים העלולים להרוג. מתוך הכוונות והרצונות הללו אפשר לגבש בלי בעיה כמות מענינת והגיונית של "אבלים".

כמו למשל:אבל בתנאי של ייחקרו חיילים; בתנאי שייחקר אם המועצה לזכויות אדם הפכה להיות המועצה לזכויות הפלשתינים; בתנאי שייחקר כיצד פעל מוסד האו"ם כלפי ישראל, לעומת מקרים חמורים בהרבה במקומות אחרים בעולם, בעיקר במדינות ערב והעולם השלישי; בתנאי שהועדה תחקור גם את הברחות הנשק לרצועה, שבגינן נוצא הצורך במצור; בתנאי שהועדה תחקור מי בתורכיה יזם את המשט, מה היו מקורות המימון.

גישת "כן, אבל" לא צריכה לבוא מעמדת "הבה נתחכמה להם". אלה ענינים שבאמת ובתמים ראויים להיחקר. אלה נושאים שיש לנו את הזכות לדרוש את חקירתם -בעיקר כאשר מבקשים לחקור אותנו.

אלה נושאים שהעולם כולו צריך להיות מעונין לחוקרם. גישה כזאת מצדנו תחייב את המדינות והמוסדות המבקשים חקירה שלנו להסביר מדוע הם מתנגדים לחקור את הפלשתינים, את התורכים, ואת עצמם. הערך המוסף של גישה זו היא שנפסיק להצטייר כסרבנים סדרתיים, ונשדר שאנחנו אנשים הגיוניים שמוכנים להתיחס לכל טענה - אבל בתנאי שיקשיבו גם לטענות שלנו.