איזה מזל שהתחיל המונדיאל

א. יש טיעון אחד שאני חוזר ושומע מאחיותיי ומחברותיי הרבות בימין הקיצוני. אני חוזר ושומע אותו כל-כך הרבה פעמים עד שהוא נראה לי כבר כאמת מוחלטת. הטיעון המנצח אומר שבמדינות אחרות, ובדרך-כלל הכוונה לערביות, דבר כזה לא היה יכול לקרות.

ב"דבר כזה" הכוונה היא בדרך-כלל לחופש הדיבור והביטוי, אבל כמובן לא חופש הביטוי והדיבור של כולנו, משמע היהודים, רק חופש הביטוי והדיבור של הערבים. אולי גם של השמאלנים, אבל מה כבר ההבדל, בינינו.

"הדבר הזה" הוא בעיקרו השמעת ביקורת נגד מדינת ישראל, חלילה. שאף אחד לא יתלונן, חוזרות ואומרות לי האחיות והחברות שלי בימין הקיצוני, כי במדינות אחרות ה"דבר הזה" לא יכול היה לקרות. ה"דבר הזה" שלא יכול לקרות מובא בדרך-כלל כטיעון לצדקת דרכנו, כמו גם כהוכחה למוסר הנעלה שלנו.

אבל הנה, "הדבר הזה" קורה, והוא קורה כל הזמן. השבוע המליצה ועדת הכנסת לשלול את זכויות היתר של חברת הכנסת חנין זועבי בעקבות השתתפותה במשט לעזה.

ההחלטה, זה ברור, לא תחזיק מים בבית משפט, אבל לא זה מה שמשנה. כשמצרפים את ההחלטה הבזויה הזו לשלל ההתבטאויות וניסיונות החקיקה של הכנסת הנוכחית, כמו למשל העובדה המלבבת שמג"ב מפעיל כלבים נגד מפגיני שמאל ("הם לא תוקפים, רק מרתקים", אמרו במערכת הביטחון; תעירו אותי ביום שבו יפעילו כלבים נגד מתנחלים), מבינים מהר מאוד ש"הדבר הזה" לא רק "יכול" לקרות כאן - הוא כבר קורה. הוא עניין של יום ביומו.

אין יום בלי רשע. אין יום בלי שקם איזה חבר מהימין, ועם קצף על שפתיו ודם באישוניו מציע לשלול את האזרחות מההוא או מההיא או מההם.

מי שהכי נדלק מזה הוא שר הפנים שלנו, מר אלי ישי, שאף נחפז השבוע לדרוש את פיטוריו של איזה אחד מהטלוויזיה שהעז לבקר אותו, ועוד בטוויטר רחמנא לצלן. למה להסתפק בפיטורים, ישי, שלול לו - גם לו - את האזרחות, וזהו.

הדמוקרטיה שלנו היא אכן חיה ותוססת יותר ממה שקורה אצל שכנינו, ובוודאי סובלנית יותר, אבל חייבים להודות שהפערים הולכים ומצטמקים במהירות, וזה עוד בלי להיכנס לעובי הקורה של הטיעון עצמו, הגורס בעצם כי אלה - מצרים, טורקיה, ירדן, איראן וסוריה - צריכות להיות קנה-המידה שלנו לדמוקרטיה. הרי פה זה לא שווייץ, כידוע.

החברות מהימין מנסרות את הענף שעליו הן יושבות, וזה נמשך כבר לא מעט זמן. אני שואל את עצמי אם החברות והחברים בימין עוצרים לרגע לבחון את החזון ואת המדינה שמשרטטים להם האידיאולוגים החדשים שלהם, מאלי ישי ועד למיכאל בן-ארי, עבור בשני האידיאולוגים הגדולים של השבוע, שניהם ממפלגת קדימה - יוחנן פלסנר ויוליה שמאלוב-ברקוביץ'. האחרונה קראה לזועבי ח"כ זובי, והראשון מיהר לפנטז בקול רם מה היו עושים לה, רווקה בת 38, בעזה.

כמה אנין הוא הימין, הא? כמה נקיות הן האסוציאציות שלו, הא? כמה טהורה מחשבתו, הא? ושני גאוני הדור האלה הם עוד מקדימה, מפלגה שגנבה מלא קולות מהשמאל. זוג מגעילים. ברמתם הם לא עולים על אחרון הטוקבקיסטים.

אכן, ככל שהזמן עובר מתברר כי החלום הגדול של הימין הוא לא להיות כמו אירופה או כמו ארצות-הברית. מה פתאום. החלום הרטוב שלהם הוא להיות איפשהו בין איראן לטורקיה. זה המקום שהם הכי היו רוצים לחיות בו. ואם זה לא מפחיד אתכם, סימן שגם אתם חלק מהרוב.

זו בטח תחושה נעימה, לעצום עיניים, לפתוח את הפה ולבלוע את כל הספינים בשעות קבועות, להשתתק ולעמוד דום בכל פעם שמישהו אומר שעכשיו, ממש עכשיו, זה הזמן, ואין בלתו, לחבק את חיילי צה"ל, ומי שלא - בוגד.

זה תמיד זמן טוב לחבק את חיילי צה"ל, אבל האם חיבוק זה מה שהם צריכים, החיילים שלנו? האם לא עדיף להם שבמקום עוד חיבוק דביק יחשוב מישהו מה לעשות כדי שהעתיד יהיה קצת יותר טוב, או לפחות מה לעשות כדי שההווה לא יהיה כל-כך גרוע? ולמה כל ויכוח עקרוני צריך להתנגש בסופו של דבר (כלומר, אחרי 3 דקות) עם השאלה המופרכת "אוהב את צה"ל - כן או לא?". מה הקשר, לעזאזל?

ב. למזלנו מתחיל המונדיאל. למשך חודש יש מפלט; לנו מהעולם, ולא פחות חשוב מכך - לעולם מאיתנו. כי מילא אנחנו, שתקועים עם עצמנו ועם שכנינו וכל זה; אבל מה אשם כל העולם שהוא צריך להתעסק בסיפור הזה.

טוב יהיה לו, לעולם (כולל אותנו), לשכוח מכל השטויות שלנו ולשקוע במשך חודש במשחק יפה עם חוקים ברורים, צדדים שקל להבחין ביניהם וסכסוך שאין לו הרבה משקעים, במקום עם חבורת המטורללים הזאת מהמידל איסט. טוב יהיה לו, לעולם, לשים אותנו קצת בקרן זווית ולחזור אלינו בעוד חודש עם מבט מופתע: אתם עוד פה, חבר'ה? עוד לא גמרתם עם השטויות שלכם?

גם לנו זה יכול להיות טוב, לשחק אותה למשך חודש שלם כאילו גם אנחנו חלק מהעולם הגדול, כאילו אנחנו לא מה שאנחנו. יכול להיות לנו טוב לפנטז קצת, אנחנו הרי רואים לאן לוקחת אותנו המציאות ומה היא שווה.

טוב יהיה לו לעולם בחודש הזה, כי אין כמו הכדורגל לאחד את הלבבות ולהפנות את המבט אל עבר המקומות היותר טובים בטבע האדם. במונדיאל אין זיהום בים ואין מלחמות ואין קריסות כלכליות - יש רק את מה שיש: 22 חוליגנים במשכורות-עתק שרודפים אחרי כדור אחד.

ג. טוב שיש מונדיאל עכשיו, וטוב שאנחנו לא שם. ולא רק כי היינו מקבלים בראש ומושפלים עד עפר. להפך. הלוואי שהיינו שם בשביל לקבל כמה תבוסות בריאות, זה יכול היה להוסיף לנו רבות.

טוב שאנחנו לא שם כי עד כמה שלא נעים להודות - אילו היינו שם היינו הורסים את כל האווירה ומבאסים לכולם את כל הטורניר. כי כאלה אנחנו, בואו נודה. הקארמה שלנו היא חור שחור, ואף אחד לא באמת רוצה אותנו בסביבה.

רק דמיינו את הסיוט של ישראל במונדיאל: סידורי האבטחה, ההפגנות, המחאות, הקללות, המריבות ברחובות, ההתבכיינות, הנבחרת שמשוכנת בעיר נפרדת, מבודדת מכולם.

זה לא רק שאנחנו לא מתאימים לשם ספורטיבית, אנחנו לא מתאימים לשם רעיונית - אנחנו רק נהרוס לכולם את האשליה שהספורט עומד בנבדל מהפוליטיקה, שהעולם יכול להתאחד גם סביב דברים טובים, לא רק רעים, ועוד כהנה וכהנה אלמנטים חיוביים.

לא, אין ספק שאין לנו מה לחפש שם, ואין ספק שכמו שזה נראה כרגע (בטח ספורטיבית, אבל כאמור לא רק) - גם לא יהיה לנו מה לחפש שם בעתיד הנראה לעין. זה פשוט לא המקום בשבילנו.

ד. ובכל זאת, מונדיאל. כולי תקווה שהמונדיאל הזה ירגיע פה את כולם, כולל אותי, אבל האמת היא שאני לא נותן לזה סיכוי גדול מי יודע מה. אחרי הכול, מונדיאל או לא מונדיאל, עם חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ' אנחנו עדיין תקועים.

ונדמה שאי-אפשר בלי הימור בנוגע לזהות הזוכה. הרי אדם שלא אומר מה דעתו, מה הוא שווה. ובכן, בכל הנוגע אליי יש רק תשובה אחת: איטליה, כמובן! פורצה איטליה! אלופת העולם חוזרת להגן על תוארה ובאה להראות לכולם מה זה.

אז בסך-הכול, יש סיכוי סביר שהולך להיות חודש טוב. בתקווה שלא יהרסו אותו עם איזו מלחמה או משהו.

 דרור פויר

הרהור

זה לא רק שאנחנו לא מתאימים למונדיאל ספורטיבית, אנחנו לא מתאימים לשם רעיונית - רק נהרוס לכולם את האשליה