הסיפור של פרופ' בקה סלומון מתחיל כמו כל הסיפורים הטובים על המדענים שמאמינים בדרכם כנגד כל הסיכויים, כנגד כל הקונבנציות של תחום ההתמחות שלהם. במשך כמה שנים קשות, האמינה סלומון כי פיצחה את אחד המנגנונים של התפתחות האלצהיימר וכי היא יכולה על בסיס זה לפתח תרופה חדשה למחלה, אך איש באקדמיה לא היה מוכן לקבל את דעתה. "היו קבוצות מחקר שפעלו בתחום 30 שנה, תפיסות מקובעות, פרות קדושות", היא מספרת. זה כנראה אחד מסימני הזיהוי של מדע פורץ דרך - לו היו מבינים את תרומתו מיד, הוא כנראה לא היה כל כך יוצא דופן וחדשני.
המזל של סלומון השתנה מן הקצה אל הקצה בשנת 2000, דווקא בזכות חברות התרופות, הנחשבות לגורם השמרני של עולם הביולוגיה. סלומון הציגה אז את ממצאיה בכנס שבו נכחו גם נציגי התעשייה. בדיוק באותו הזמן, הבשילה אצלן ההבנה כי אלצהיימר היא מחלה שניתן להבין ולתקוף אותה, או לפחות לנסות. כשהוצג להן מנגנון שנראה סביר, "כל החברות קפצו על זה", מספרת סלומון. לפתע הוצפה בהכרה, תמיכה ומימון מצד התעשייה, וזמן קצר מכן, חל גם מהפך ביחד עם האקדמיה.
10 מיליון דולר מחברת Elan
חברות התרופות התחרו זו בזו על רכישת ההמצאה המבטיחה, וסלומון ביצעה, יחד עם חברת המסחור של אוניברסיטת תל אביב, רמות, את אחת מעסקאות המסחור המרשימות ביותר של אקדמיה ישראלית אי פעם. חברת Elan, אז חברת תרופות בגודל בינוני, שילמה תשלום מיידי של 10 מיליון דולר בנוסף למימון המחקר. מעבדתה של סלומון הפכה לאחת המתוקצבות ביותר באוניברסיטה.
ההכנסות של חברות מסחור מפיתוח תרופות יכולות להגיע למאות מיליוני דולרים, אך לרוב הכסף מגיע רק אחרי שהתרופה מצליחה בשוק, בעוד במקרה הזה שולם כסף גדול כשהמוצר היה בחיתוליו.
מאז פעלה חברת Elan לפתח את המולקולה מבחינה מסחרית, ודרכה לא תמיד הייתה קלה. היא נאלצה לבצע ניסויים באלפי חולים עד לסוף המיוחל. "המדדים לאלצהיימר מאוד רכים", מסבירה סלומון, "ולכן כדי להשיג אפקט סטטיסטי ברור צריך המוני חולים. גם תקופת המעקב אחריהם ארוכה מאוד".
אף שה-FDA (מינהל התרופות האמריקני) תמך וניסה להקל, בשל חומרת המחלה והיעדר טיפול קיים, Elan לא הצליחה להמשיך לעמוד בפני עצמה. תחילה, יצרה סביב המוצר מיזם משותף עם חברת Wyeth. בהמשך, מכרה את חלקה במיזם לג'ונסון אנד ג'ונסון, כש-Wyeth עצמה נמכרה לפייזר. כיום, ממשיך המוצר להיות מפותח בחברות החדשות.
כלומר, מה שהיה מבחינת סלומון וחברת רמות סיפור הצלחה גדול, היה רק תחילת הדרך מבחינת התרופה. היום, בשנת 2010, כלומר עשור אחרי המסחור, המוצר נמצא בניסוי שלב III אך עדיין לא ידוע אם אכן תהיה פרופ' בקה סלומון האישה השלישית בישראל עם תרופה משמעותית רשומה על שמה. פתיחת המעטפות תתבצע רק באמצע עד סוף 2011. בינתיים, מי שירצה להיווכח בעיניו בפיתוחים יוכל לראותם בכנס הביומד 2010 ILSI, שייערך בשבוע הבא (14-16 ביוני). חברת רמות תציג שם אשכול של טכנולוגיות בשלות למסחור, כולל, כאמור, זו של סלומון.
סלומון שייכת לאסכולת חוקרי האלצהיימר התומכים בחשיבותו הקריטית למחלה של חלבון בשם אמילואיד בטא פפטיד. כשבודקים חולי אלצהיימר לאחר מותם, מגלים כי במוחם נאספו כמויות גדולות של החלבון, בגבישים קשיחים. ואולם, קשר הסיבה והתוצאה הוא לא ברור מאליו. האם הם הסיבה לאלצהיימר, התוצאה שלה או גורם ביניים כלשהו בדרך? מהם השלבים שעובר החלבון בדרך להפיכתו להצטברויות קשיחות ואיך משפיע הדבר על הקוגניציה? על הנושאים הללו הדעות חלוקות.
המוצר הראשון של סלומון, שמוסחר לחברת Elan, הוא נוגדן שממיס את חלבון האמילואיד בטא לאחר התגבשותו. בינתיים, מסחרה סלומון מוצר נוסף לחברת נסווקס הישראלית (הנסחרת בבורסה בתל אביב - ג.ו) - נוגדן שיודע להיקשר למולקולה המקדימה לחלבון הבטא אמילואיד ולמנוע מלכתחילה את היווצרותו. בגלל פעילות המניעה שלו, והעובדה שהוא נוגדן, נקרא המוצר "חיסון" לאלצהיימר.
יש הבדל בתהליך הרגולטורי הנדרש כדי לתת מוצר לחולים קשים שתקוותם כבר כמעט ואפסה, ולכן פיתוח מוצר כזה לרמה המסחרית הוא אתגר. נסווקס מחפשת כעת שותפות גדולות למשימה הרצינית.
* במה שונה העבודה עם חברה קטנה יחסית כמו נסווקס לעומת חברה בינונית כמו Elan או הענקיות מולן עבדתן?
עירית בן שלוש, סמנכ"לית פיתוח עסקי לתחום מדעי החיים ברמות: "כשחברה היא קטנה ובראשה עומדים ישראלים, הקשר הוא הרבה יותר ישיר, הדברים על השולחן כל הזמן ואנחנו עובדים מול מקבלי ההחלטות. עבורם, זה אחד המוצרים העיקריים, ולא 'עוד מוצר'.
"החיסרון הוא שיש להם פחות כסף ולכן ההתקדמות פחות מהירה. בחנו גם שיתופי פעולה עם חברות גדולות, אבל הם רוצים לפחות תוצאות פרה-קליניות מסודרות. לאותן חברות גדולות קל יותר לעבוד עם נסווקס מאשר ישירות איתנו".
סלומון: "כרגע, רוב החברות הגדולות עובדות על חיסונים משלהן לאלצהיימר, במנגנונים שונים. אם אלה יפלו בניסויים, אותה חברה תחפש משהו חדש".
להחדיר וירוס אל המוח
מוצר שלישי אותו פיתחה ומסחרה סלומון נועד להתגבר על העובדה כי רק כמויות קטנות מהנוגדן מצליחות לעבור את מחסום הדם-מוח ולהיכנס לתוך המוח עצמו. "מצאנו וירוס שנמצא במערכת העיכול של כל אדם, שנקרא פולמנטוס פאג' והוא וירוס שתוקף חיידקים. משום מה הוא דומה מאוד בצורתו לחלבון האמילואיד בטא. כששואפים את הווירוס הזה דרך האף, הוא נכנס למוח ומתחיל להתחבר לבטא אמילואידים הדומים לו, אך משום שהוא בכל זאת שונה מהם במקצת, הוא מונע את התגבשותם למבנים קשיחים. לאחר מכן, הוא מתפנה באופן טבעי".
מוצר זה מוסחר לחברה בשם Neurophage, חברה קטנה, אך ממומנת לא רע (החברה גייסה כ-7 מיליון דולר ממשקיעים פרטיים). "בין היתר, בזכות העבודה שלהם איתנו, מדברים היום על שימוש בווירוסים כאלה לטיפול בהרבה מחלות שדורשות החדרת תרופות לתוך המוח", אומרת בן-שלוש.
סלומון מצהירה כי תמשיך לאתגר את דפוסי החשיבה הקיימים בתחומה, למרות שכבר נהנתה מחיבוק הקונצנזוס (ואולי דווקא בגלל שקיבלה את החיבוק לאחר שהלכה בדרך שלה). "אני לא אעשה את מה שכולם עושים, גם כי סביר שלא אצליח בהליכה בדרך המקובלת, כזו אני. זה גם לא מעניין ככה. הכי כיף לי לעבוד על משהו חדש, ואם הוא אכן מתפתח למוצר המוכח גם בשטח - אז בכלל מצוין".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.