החגיגה מתחילה

בשש בבוקר פתחו הוובוזואלות את היום וגררו שורה של קללות נמרצות. תחנות רדיו מקומיות ביוהנסבורג קראו לתושבים לנצל את מצעד הנבחרת ברחובות רובע היוקרה סאנדטון ביוהנסבורג ולצאת ל'יום הוובוזלה'. זו היתה פתיחה לאירוע שטרם ראיתי כמוהו. בשתים עשרה בצהריים התחילו עובדי בנייני המשרדים המפוארים להישפך החוצה. בחליפות ועניבות, בשמלות, חובשי כיפות, אבל בעיקר עטויים בחולצות וצעיפים של ה'בפאנה בפאנה'. וכובעים, קסדות ושאר ירקות. ושלטים, כרזות או סתם טקסטים מודפסים, כולם קוראים לניצחון הנבחרת. משום מקום נשלפו חצוצרות הפלסטיק הארורות ברעש מחריש אוזניים, והצעדה לכיוון המרכז החלה. שחורים, לבנים ויתר צבעי 'אומת הקשת בענן'. אנשי הסטנדארד בנק, הפירסט נשיונל, חברות הביטוח ‏‏ABSA‏ ודיסקברי. השמנא, וגם הסלתא של יוהנסבורג, המרכז הפיננסי של דרום אפריקה.

עשרים שנה אחרי ביטול חוקי האפרטהייד, סביב סאנדטון סיטי, הקניון היוקרתי באפריקה - כיכר נלסון מנדלה, מרכז הקונגרסים בו מתקיים כינוס פיפ"א ומלון מיכאלאנג'לו המהודר בו מתגורר ספ בלאטר, גדשו דרום אפריקנים את הרחובות. "מעולם לא היו פה כל כך הרבה אנשים", אמר לי מוכר משתאה. לאורך הרחובות עברו המכוניות הצבועות, המיניבוסים הגדושים, המשאיות העמוסות ולבסוף, בשעה שתיים לערך, גם האוטובוסים הפתוחים עם שחקני נבחרת דרום אפריקה.

מסיבת ענק התפתחה לה בטבעיות. הדרום אפריקאים רקדו, שרו, תקעו בווווזאלות, צחקו והתבדחו זה עם זה. בלי צעקות, בלי שראיתי אפילו ויכוח. מאות אלפים, יש מי שדיבר על מיליון איש, חגגו את הנבחרת שלהם, יומיים לפני משחק הפתיחה. השחקנים נופפו בביישנות, המומים מגלי האהבה. קרלוס אלברטו פריירה, מאמן שראה כבר אירוע או שניים, וגם את חגיגות הזכייה של ברזיל תחת שרביט האימון שלו ב-1994, הודיע לרדיו: "לא ראיתי דבר כזה בחיי". למען האמת, הודה, הוא התנגד בתחילה לצעד הספונטאני. אבל גם הוא מכיר בערך העצום שיש לתחושה של שחקניו, שכל המדינה מאחוריהם. שהם אהובים, ושהעם מאמין בהם. ויותר מכל - שהם מאחדים את הדרום אפריקנים, ונותנים להם כלי נוסף לחוש אחווה, שייכות וזהות. "דרום אפריקה", אמר נלסון מנדלה ב-1995, "צריכה רגעים של גדולה". הוא התכוון להישגים באליפות העולם בראגבי, אבל הדבר נכון לדרום אפריקה גם 15 שנים יותר מאוחר, וגם לכדורגל.

‏***

זו הסיבה שאני אוהב כדורגל. הסיפורים הכלל-אנושיים, שרק הכדורגל כתופעת המונים יכול לספר. התחושות, הרגשות, האופוריה - ומצד שני תהומות הייאוש. כבר עכשיו ברור לי, ולכל מי שכף רגלו דרכה במדינה המסעירה והמרגשת הזו לקראת הטורניר, שזה עומד להיות גביע עולמי שייכנס לספרי ההיסטוריה. שאחרי הסיפורים שיתפתחו, ייטוו ויסופרו בשבועות הקרובים, אנחנו נשאל את עצמנו למה לנו לנסוע שוב למונדיאל משמים באירופה.

לפני ארבע שנים חשבתי שאני חווה אירוע מסעיר. גרמניה שהכרתי התמסרה לכדורגל ולהתרגשות שלו והודתה בפומבי באהבה שלה לספורט. מסיבה שארכה שבועות תחת שמש אירופית מחייכת. אבל בהשוואה לחורף האפריקני, אירופה מחווירה.

התקווה המרכזית שלי ושל העיתונאים עמם שוחחתי, מעבר ל'שיעבור הכל בשלום', היא לכדורגל בהתאם. למשחק מהיר ואיכותי. האווירה ביציעים יכולה להשפיע רבות, אבל תכל'ס, הצלחה ואיכות של טורניר נקבעים על הדשא. ללא בקהאם, רונאלדיניו, אסיין, באלאק, נאני, עם רובן ודרוגבה שעדיין פצועים, וזו רשימה חלקית בהחלט, חלק נכבד מהשחקנים הפופולאריים בתבל יחסר במונדיאל.

מזג אוויר הפכפך ושונה מעיר לעיר, תנאים שונים מהרגיל לעולם המערבי, המרחק והעונה המכבידה שעברה על השחקנים הם גורמים שיקשו על משחק שוטף ומהנה. אבל יותר מכך: להבדיל מפעם, החשיבות של המשחקים הבינלאומיים עבור השחקנים פחתה. הטובים שבהם נפגשים כבר זה עם זה במפעלים האירופיים, ובכך נעלם הייחוד של המונדיאל. כמות המשחקים השנתית עלתה אף היא בגלל המפעלים הבינלאומיים, ובעיקר - האינטנסיביות בה משוחק הכדורגל העכשווי לא ניתנת להשוואה לעבר.

הכדורגלנים למדו במקביל את חשיבות העניינים הפיננסיים ואת מרכזי הכוח האמיתיים, ומחויבים לשרת את מועדוניהם יותר מאשר את נבחרתם. שחקנים היום אמנם שמחים לייצג את ארצם, אבל מייחלים גם לרגע בו הם יוכלו לצאת לחופשה ולנוח סוף סוף.

***

מונדיאל 1978 בארגנטינה היה גביע העולם הראשון אותו אני זוכר. את הטורניר מ-1974 שחזרתי משיחות שנוהלו בהפסקות שבין השיעורים בבית הספר היסודי, שאז עוד כינו אותו 'עממי'. דיונים נלהבים על הולנדים מקופחים וגרמנים רשעים היו מה שהכרתי. בזמן ביקור בגרמניה ב-1978 זכיתי לראות את המשחקים משודרים - בשידור חי! בצבע! - ואלבום מפואר שהוציא אולי הנס, איש עסקים ממולח כבר כשחקן, הוא מזכרת המונדיאל הראשונה שלי. קמפס, האנס קראנקל, אטוניוני, ספ מאייר וכמעט כל נבחרת הולנד נחקקו בזכרוני.

ב-1982 כבר היה המפעל הדבר החשוב בעולם. כל רגע ממנו ששודר בישראל בלעתי ונצרתי. ברזיל של סוקרטס, זיקו ופלקאו הפכה לאידיאל הנשגב של הכדורגל המושלם אסתטית - ולעד בלתי ניתן לשילוב עם הצלחה קוהרנטית. ב-1986 חלחלה הציניות, רגע לפני הגיוס. מראדונה שכנע אותנו סופית עם שער 'יד האלוהים' שלו, שהעולם רקוב. אבל איזה שחקן! אילו משחקים אינטנסיביים! משם, הכדורגל רק יכול היה לרדת.

‏את מונדיאל 90 בקושי ראיתי. קו בלבנון. ושמחתי, שאני לא צריך לסבול. כבר הייתי מוכן להיפרד מהכדורגל, עד כדי כך הוא אכזב אותי, ואת אלפי החיילים האחרים שסגרו לעצמם כמה דקות מול המקלט, רק כדי להירדם משעמום. הלאה, 1994. המונדיאל בארה"ב דווקא עודד אותי. הוספתי עוד כמה גיבורים לפנתיאון: אנצו שיפו, רוז'ה מילה, ושוב ההולנדים סביב הקומאנים, הדה-בורים, רייקארד וברגקאמפ. הנפילה נמשכה בצרפת 1998, עם משחקים מפוארים ושחקנים דגולים, שהיו רק הסוואה למפולת האיכות בעקבות המפעל החדש - ליגת האלופות, ובגלל המסחור של הכדורגל.

כך זה נמשך גם ב-2002 וב-2006. לכן התקווה לכדורגל חיובי במונדיאל היא כה קלושה. הכוכבים העולמיים מסי וכריסטיאנו רונאלדו, תקועים בנבחרות שמתפקדות רק חלקית. מצד הנבחרות האפריקניות לא נראה בשורה חדשה, האירופאיות שוב רחוקות מהסיר של אמא. על ברזיל של דונגה חבל לדבר ולהתרגז.

***

‏אז מה נשאר? נשאר לקוות שהקהל והאווירה ידרבנו נבחרות קדימה. איכות המונדיאל תיקבע עבור רוב הצופים, לאו דווקא מאיכות הכדורגל. אלא בעיקר מהסיפורים הנהדרים שהכדורגל מספר. על המגרש ומחוצה לו. ממה שהולך כאן בימים האחרונים, האוהדים כבר מוכנים להיות תפאורה הולמת.