על הספה מול הטלוויזיה עם אהוד אולמרט

ביום שישי ה-11 ביוני העולם ייעצר לחודש. כמה עשרות אלפים, אולי יותר, הגיעו לדרום אפריקה, לצפות במשחקים. כל יתר העולם - מאות מיליונים - יעשו כמונו. הם ישנו פגישות, יבטלו אירועים, יתחמקו מהתחייבויות וישבו במקום קבוע ליד הטלוויזיה, ב-HD או במסך רגיל, במסך רחב או צר יותר, ויתמכרו, כמו בכל ארבע שנים, למשחקי המונדיאל.

זהו - הגענו לחודש המונדיאל, ושום דבר לא יסיט אותנו.

נגלה פתאום חברים חדשים שיבואו לבלות איתנו שעות ליד המסך, נתאהב בשחקנים שלא הכרנו, לא נסלח להולנדים כשיפספסו פנדלים במשחק מכריע, נתפעל מוויין רוני כשירוץ במהירות של טיל ויבקיע שער בדקה ה-95 לאנגליה, אף שלא יציל אותה מהדחה ברבע הגמר, נגלה כי איטליה היא נבחרת משעממת עד המונדיאל אבל שם היא מנצחת, נתפעל מחדש מהמשמעת של הגרמנים שמנצחים אחרי 90 דקות גם כשאינם משחקים.

נתוודע לשחקנים חדשים, נהדרים, מהירים חזקים, נחושים בעיקר מאפריקה, וניאנח כל פעם מחדש למה לנו אין שחקנים כאלה וכמה חבל שאיננו שותפים לחגיגה.

בקיצור - אנחנו צפויים לחודש מרתק-מאכזב, עם רגעי שיא ושברון לב לא מועטים, כמו שרק כדורגל יכול לספק.

לפני ארבע שנים, בראשית יוני 2006, טלפנה אלי ידידתי אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, והציעה לי לבוא לביקור רשמי בגרמניה ב-9 ביולי. הודיתי לה מאוד, אך משהו נראה לי מוזר. "האם זה ה-9 ביולי - אותו המועד הצפוי למשחק גמר גביע העולם?" שאלתי אותה. "כן, בוודאי", השיבה. "לכן אני מזמינה אותך. בבוקר נדבר, בצהריים נאכל ובערב נגיע יחד לתא הכבוד באצטדיון ונראה ביחד את גמר הגביע".

למען האמת, כמעט והתפתיתי. לאחר מחשבה שנייה השבתי לה: "את בכל מקרה תצטרכי להיות שם באצטדיון, אף אם גרמניה לא תעפיל לגמר, כי את מארחת את האירוע. אך איך אסביר לציבור בישראל שאני מגיע למשחק, עם כל הפמליה הגדולה (זו שבאורח פלא תמיד מתרחבת כשהולכים לראות אירוע ספורט גדול. הרי אין קב"ט הממלא תפקיד גם במרחק של 200 ק"מ ממקום האירוע, שלא חיוני לפתע במערך האבטחה של רה"מ במצבים כאלה), למרות שישראל איננה חלק ממנו?"

אנגלה אמרה לי, כי בגלל הנימוק הזה בדיוק היא מזמינה אותי לביקור רשמי ואנו נקיים אותו על פי כל כללי הטקס. אמרתי לה כי יש דבר או שניים שהיא טרם למדה על הישראלים - כולם בישראל יהיו משוכנעים כי הצלחתי לשכנע אותה לארגן לי צפייה בגמר הגביע העולמי, ושאת הוצאות הנסיעה ישלם הציבור הישראלי.

"תאמיני לי", הוספתי, "ליהנות מהמשחק הזה לא אוכל". במקום זאת, ראיתי את המשחק בין איטליה לצרפת במעון ראש הממשלה כשלידי חברי רוני בר-און שבא לגאול אותי מבדידותי מול המסך שהתקינו עבורי.

אגב, הצעקות של רוני בכל פעם שהאיטלקים החטיאו ממצב קורץ העירו את השכנים מסביב.

מי יכול לשכוח את הנגיחה המפורסמת של זינאדין זידאן - בחזהו של מטראצי? אמנם הבמאי החמיץ אותה בשידור המקורי, אך אחר-כך קיבלנו שידורים חוזרים ממנה. איזה סיום עצוב לקריירה של זידאן, שהיה בעיני שחקן ענק.

רציתי באותו ערב בניצחון הצרפתים, כי הכדורגל שלהם יותר יצירתי, אך איטליה הממושמעת של מרצ'לו ליפי - זכתה בגביע.

שלושה ימים אחר-כך פרצה מלחמת לבנון השנייה - והחיים של רבים מאיתנו השתנו. שמחתי אז שלא הייתי צריך לחזור מגרמניה כדי להתמודד עם המציאות החדשה שנוצרה.

נדמה לי כי במשחקים הפעם אצפה במצב יותר רגוע. רוני בר-און שוב ישב לידי. כשהוא על ידי יש לי רושם שאני באצטדיון עם כמה אלפי צופים, קירות הבית יעמדו בכך.

גם שאול בני יבזבז הרבה זמן על הקו בין תל-אביב למוצא עילית.

בסוף: הברזילאים ינצחו כי יש להם אוסף הכישרונות הכי גדול בעולם. לכל תפקיד יש להם שני כוכבים עולמיים מפורסמים, מי יהיה שם מגן ימני מייקון או דני אלבס?

גם ארגנטינה תסקרן, אך מי יכול לסמוך על משוגע כמו מראדונה? הוא לא ייתן לאף כוכב שלו לזהור יותר ממנו - איזה צ'אנס יש להם?

כריסטיאנו רונאלדו ירוץ הכי מהר בשביל פורטוגל, רוני יעבוד הכי קשה למען אמא אנגליה, דרוגבה יגרור את חוף השנהב יותר רחוק ממה שהם מסוגלים באמת.

בסוף אולי נזכה פעם אחת לראות את הולנד מגשימה חלום שרבים מאיתנו נושאים איתם מאז הגמר המפורסם בינם לבין הגרמנים במינכן 1974, בו בקנבאואר וגרד מילר היו חזקים על יוהן קרויף.

מסך פלזמה, או תלת-ממד, 24 אינץ' או מאה אינץ', HD או לא, איזה כיף צפוי לנו.

תארו לכם שהפרשנים שלנו יעשו גם הפסקות דיבור בזמן המשחק - איזו הנאה עילאית צפויה לנו בחודש הקרוב?!