כרטיסים? יש בשפע. רק תבואו

האבק שמרחף ברחבי דרום אפריקה בימים האחרונים מקורו לא באדמה היבשה של החורף המקומי. אלא בדיון שנשחק עד דק בחצוצרות הפלסטיק המקומיות, הוובוזלות. הכלי הומצא במקורו על ידי כת דתית מופרעת, כנסיית ההטבלה מנצרת. הדת שהתפתחה בתחילת המאה ה-19 סביב דמותו המיוחדת של אייזיה שמבה היא שילוב של אמונות הזולו עם יסודות הנצרות הקדומה ומאמיניה טוענים לקשר ישיר של שמבה, שהוא לטענתם נביא חשוב מישו, עם אלוהים ולכוחות ריפוי שלו. פעם בשנה עולים המאמינים לרגל כשהם תוקעים בוובוזלות ממתכת שקולן נמוך. אוהד של קבוצת הקייזר צ'יפס מסוואטו שחזה במצעד, פיתח העתק מפלסטיק עבור מגרשי הכדורגל, והשאר היסטוריה.

הוויכוח בנושא, יש לומר, הוא מיובא. באפריקה לא מתקיים בכלל דיון. אפילו השחקנים שנשאלו בנידון לא מבינים מה העניין. ביומיים האחרונים שמעתי את השאלה מופנית לג'ון טרי, לקלינט דמפסי, לנמניה וידיץ', דייויד ג'יימס וטים הווארד. כולם שללו לחלוטין שהרעש מפריע להם באיזושהי צורה. גם לכל מי שנכנס לאצטדיון אין בעיה עם הרעש. אטמי אוזניים הם מצרך נפוץ, אבל לא לחלוטין נחוץ. הרעש יכול להגיע לממדים מחרידים אמנם, שרק מנועי סילון מתקרבים אליו, אבל הוא לא חדגוני כמו הזמזום ששומעים צופי הטלוויזיה. זו בעיה טכנית: את הנגינה בוובוזלות, עם המקצבים, שינויי הטונים והאינטונציות שנשמעים באצטדיון לא שומעים הצופים בבית, בגלל ריבוי המיקרופונים במגרש וגיבוב הצלילים. במקום לנסות לאסור על הכלים, ניסיון אווילי וחסר סיכוי, אפשר לפתור את הבעיה הטכנית. מצד שני, הבעיה האמיתית בטורניר היא שאלת המקומות הריקים.

‏‏***

‏כבר במשחק הפתיחה היה חשוב למארגנים להכניס לשלטי הפרסום באנר שבו הם מבקשים מהקהל לרכוש כרטיסים למשחק של אתמול בין אלג'יריה וסלובניה. המשחק התקיים בפולקוואנה, במחוז לימפופו, הגובל בצפון הקרוגר פארק ובזימבבווה. לא בדיוק הלב הפועם של המדינה, וגם תיירי הכדורגל לא בהכרח מרגישים חייבים להגיע לשם, בטח לא לראות את שתי הנבחרות הללו. כך התמלא האצטדיון רק ב-30 אלף צופים שהתפרשו על 42 אלף מקומות.

דבר דומה היה בשבת בפורט אליזבת', שם שיחקה יוון מול קוריאה בפני 31 אלף צופים באצטדיון של 42 וחצי אלף. ברוסטנבורג, במשחק בין אנגליה וארה"ב, היו יותר מ-6,000 מקומות פנויים, באצטדיון של 44 אלף איש. וזה אחרי שמאות כרטיסים פנויים עוד נמכרו לאנגלים להוטים במחיר מצחיק. מפתיע שיש מקומות פנויים למשחק המסקרן והמרכזי, כי אחרי הכל בארה"ב ובאנגליה נמכרו הכי הרבה כרטיסים לטורניר וכמעט כל ההקצבות נרכשו.

אז קודם כל, צריך להבהיר את נושא האמריקנים. 80 אלף כרטיסים נמכרו שם, אבל באצטדיון היו 10,000 לכל היותר, במשחק החשוב ביותר שלהם. הסיבה שהכרטיסים נמכרו בארה"ב היא לא כי פתאום הכדורגל הפך שם לפופולארי. אלה בגלל המהגרים שיודעים אודות חשיבות המונדיאל, ויכולים להרשות לעצמם לעודד את נבחרת מכורתם - המקסיקנים, הארגנטינים, הסרבים, האיטלקים וכל השאר.

הלאה. זה היה יכול להיראות גרוע עוד יותר: חלק גדול מהקרחות ביציעים מתמלאות על-ידי קבוצות גדולות של מתנדבים או אנשי ביטחון, בייחוד במקומות בהם יושבים בדרך כלל אורחי הספונסרים של המשחקים.

ובכל זאת, הגורם המרכזי למיעוט הצופים ביציעים הוא החמדנות. ופה ההפתעה - לאו דווקא זו של פיפ"א, של ‏MATCH‏ (המשווקת את חבילות ה"הוספיטליטי" - אירוח ‏VIP‏) או של המארגנים. אלא זו של קבוצות ובודדים בעולם המערבי שעוסקים בספסרות. בטורניר שעבר היה הביקוש לכרטיסים כה גדול, שהמחירים שהושגו בשוק השחור הפכו דמיוניים וגרמו להתלהבות המונית לקראת המונדיאל הנוכחי. הספסרים המקומיים בנו על נהירה המונית לדרום אפריקה, ומשזו לא באה' הם נותרו עם כמויות אדירות של כרטיסים אותם לא הצליחו להחזיר או להעביר הלאה. נציגי פיפ"א לא יכולים לנקוט בפעולה מול מי שרכש כרטיס אך לא משתמש בו. כך נותרים המושבים ריקים למרות שלפי נתוני המכירות, 97% מהכרטיסים למשחקים אכן נמכרו.

‏‏***

במקביל היה גם כדורגל. אחרי יומיים של משחקים מרכזיים (דרום אפריקה-מקסיקו, ארה"ב-אנגליה), הבחירה שלי אתמול (א') היתה דווקא להצפין 60 ק"מ מיוהנסבורג לפרטוריה למשחק אחר-הצהריים בין גאנה לסרביה. הניצחון של גאנה (0-1) שימח את כל הנוכחים, מלבד המהגרים הסרבים כמובן. זה לא הניצחון עבור אפריקה, כמו שהקשר הגנאי אנדרה אייוו ציין אחרי המשחק, "אני משחק קודם כל עבור ניצחון של גאנה. אפריקה והשאר בא אחר כך". הסיבה פשוטה: האוהדים של גאנה. אלו פתחו בתהלוכה לכיוון האצטדיון ולאחר מכן סביב המגרש כשעשרות מלווים מכשפה בכירה בשירה, ריקודים ונגינה בתופים, חצוצרות וכלים אזוטריים יותר. זקנים, נשים וילדים שייכים גם הם לתהלוכה הצבעונית, וכולם לבושים בירוק-אדום-צהוב עם כוכבים שחורים. ובחיוכים, כשכל אחד, אפילו לבן בעל רגלי עץ כמוני, מוזמן בתנועות רחבות להצטרף.

קשה לא לאהוב את הגנאים, בני המדינה המתפתחת במהירות הגבוהה ביותר באפריקה. אפילו מוריס, שעובד בדרום אפריקה והגיע עם אשתו המקומית לראות את נבחרת מולדתו, חושב על הגירה חזרה עקב המשבר הכלכלי שפגע באזור.

אחרי הניצחון היו השחקנים במפתיע אגרסיביים וסירבו לענות לשאלות. הלחץ עליהם, לייצג נאמנה את אפריקה, גרם כנראה למאמנם הסרבי ראז'באץ' להורות להם לשתוק. אפילו קווין פרינס בואטנג, יליד ברלין, השחקן הטוב במגרש, שעבר בבונדסליגה ובפרמיירליג, סירב להתייחס למשחקו הרשמי הראשון כאפריקאי בטורניר.

גרמניה, מצידה, הגשימה בהחלט את הציפיות עם ה-0-4 על אוסטרליה. אם שמתם לב לרעידת האדמה הקלה, זה היה הסלע שנפל מעל ליבו של המאמן הגרמני יואכים לב, אחרי שלוקאס פודולסקי ומירוסלב קלוזה הבקיעו. השניים ששיתופם זכה לביקורת קשה בגרמניה בגלל חוסר הצלחה בבונדסליגה, הם באנקר בנבחרת.

גרמניה אוהבת משחקים כאלה לפתיחה. והביטחון ביכולתה בצירוף חזרתם לכושר של חלוציה הן חדשות רעות, ובכן, לכל האחרים.