מה עיכב את בג"ץ האברכים?

10 שנים. 10 שנים. זה הזמן שלקח לבית הדין הגבוה לצדק לקבל החלטה. ממש לא חשוב מה התיק ומה ההחלטה. מה שחשוב זה האי-צדק הזועק לשמים בהתמשכות הליכים כזו. וזה בכלל לא שיא. יש תיקים ששוכבים בבג"ץ גם 20 שנה, וההכרעה בהם נוגעת לחיים פרטיים של בני אדם.

במקרה הנוכחי, מי שהספיק ללכת לעולמו תוך כדי החשיבה המעמיקה של שופטינו ומובילי הצדק שלנו, הוא העותר הציבורי, האידיאולוגי, ארנן יקותיאלי, שהיה חבר מועצת עיריית ירושלים.

לפעמים מי שנקבר במהלך הדרך הוא אדם פרטי שההמתנה הרסה ואף קיצרה את חייו. במקרה הנוכחי, מי שנפגע מהתמשכות ההליכים הזאת הוא "רק" הציבור. העב"ם הדומם שמממן בנדיבות כפויה את כל הגחמות הפוליטיות של הממשלות, השרים והח"כים, וגם את כל התפקידים הבכירים למיניהם - ושום צדק וחוק לא מגן עליו.

מדובר בטכניקה. בשיטה. שיטת הסחבת של בית המשפט והממשלה. בית המשפט העליון מורח את הדיונים על פני שנים. התירוץ שלו הוא: אנו נאפשר לגורמי הממשל לפעול - ואולי עד אז תתייתר ההכרעה המשפטית.

הממשלה, כמו גם גופים ממלכתיים וציבוריים, תופסים טרמפ על ההתנהלות הוותרנית הזו של בית המשפט - ומעמיסים עליו ניירות בנוסח "אנו בודקים", "מונתה ועדה", "המשרד מינה חוקר מיוחד" או "הכנסת תדון" וגם "הוגשה הצעה".

האמת היא שגם אם אכן הוקמה ועדה או התקיימה בדיקה או הוגשה הצעה - הרי לא מדובר במשהו מעשי, ומלכתחילה אין כלל כוונה שזה יהיה מעשי. יש רק כוונה אחת - לסחוב, למשוך זמן, לתת לבית המשפט תירוץ לסחוב עוד יותר, וכך שנה אחר שנה אחר שנה. ומי שימות בינתיים - ימות.

10 שנים לקח לנשיאה דורית ביניש ולחבריה המתוגברים להחליט כי הדרך שבה מעניקה המדינה קצבת הבטחת הכנסה לחרדים "אינה חוקית". הזמן הזה מספיק ללמוד משפטים, לעשות סטז', להתקבל לפרקליטות או למשרד עורכי דין וגם להתמנות לשופט.

ואנחנו, לבורותנו, חשבנו שיש חוקי ויש לא חוקי, ובאמצע אין 10 שנים של מריחות.