שלי סתם שולפת ודן לא חסכן

אנו מציעים, אפילו מתחננים, ממש מפצירים, בפני ח"כ שלי יחימוביץ': אנא, במטותא ממך, תפני כמה דקות מלוח הזמנים הצפוף שלך וקראי את המחקר המקיף והמעניין שמתפרסם ב"גלובס" על שכר המנהלים.

מדובר בעובדות ובמספרים, שלי, לא בתחושות ובאמוציות שקל מאוד להפריח באוויר. אנו מאוד מעוניינים שהמחקר יתנוסס גם באתר הבית המאוד מפרגן שלך, כך שכל המעריצים והתומכים השרופים שלך, יקבלו סוף-סוף תמונה קצת יותר מאוזנת ושפויה על הדיון בשכר המנהלים.

המחקר של קסלמן וקסלמן הוא לא עוד הודעת "שלוף" לעיתונות מבית מדרשך, לא עוד הודעה שמתפרסמת אוטומטית בעיתון הבית שלך, ה"פראבדה" של שלי, הודות לקשרייך ההדוקים (מדי) עם עורכים שם (ונשמח אם גם תגלי לציבור איך השיטה הזו שלך עובדת ומזינה מצד אחד את הרייטינג והפרסום שלך ומצד שני את האינטרסים העסקיים של ה"פראבדה").

קיש קיש קרייה

המחקר של קסלמן וקסלמן מגבה את הכותרת הראשית שנתן בזמנו "גלובס" להצעת החוק של יחימוביץ': היא פשוט ריקה מתוכן. השכר הפרוע, והוא אכן פרוע מדי, מתייחס לקבוצה מאוד-מאוד מצומצמת של מנהלים.

שימו לב למספרים, שחור על גבי לבן: קסלמן וקסלמן חילקו את מנהלי החברות הגדולות בבורסה (החברות שכלולות במדד ת"א 100) לארבע קבוצות שכר, לארבעה רבעים: עלות השכר כוללת שכר בסיס, בונוסים ועלות אופציות (שלעתים שוות משהו רק על הנייר). ברבע הראשון, הקרם דה לה קרם של השכר, עלות השכר השנתית הממוצעת מגיעה לכ-10.2 מיליון שקל, כ-850 אלף שקל בחודש, שכר חריג לכל הדעות; ברבע השני עלות השכר השנתית הממוצעת מגיעה לכ-8.8 מיליון שקל, כ-730 אלף שקל בחודש, עדיין שכר פרוע; ברבעים השלישי והרביעי יש צניחה משמעותית, כ-2.5 מיליון שקל וכ-1.1 מיליון שקל לשנה בהתאמה, כ-200 אלף וכ-90 אלף שקל בחודש.

כלומר, השכר המאוד-מאוד פרוע והמאוד-מאוד לא הגיוני מתייחס לעשרות בודדות של מנהלים שגורפים את השמנת. זה הכול, ואיתם צריך להתמודד ואותם צריך לרסן, בלי להפוך את כל הדיון בשכר המנהלים לאבי כל החטאים של המשק הישראלי.

יחימוביץ' ותומכיה טוענים שדי לה בהעלאת הנושא לדיון ציבורי: ממש יופי. צעקנו עד השמים, עשינו רעש, הוצאנו אגרסיות, הפגנו סולידריות חברתית, העברנו מסר חד, ברור וחשוב על הצורך בצמצום פערי השכר ובחלוקה הוגנת יותר של העוגה, זכינו לפרסום ולאהדה, ארגנו ועדה, שארגנה בתורה ימי עיון על שכר המנהלים, בקיצור ערימות של בלה-בלה, ובסופו של הבלה-בלה הכלבים ימשיכו לנבוח והשיירה תמשיך לעבור.

עוד טיעון מנצח של יחימוביץ': גם אם הצעת החוק תשפיע על קבוצה מאוד מצומצמת של מנהלים עם שכר שערורייתי, מדובר בחיסכון מאות מיליונים שנשדדים כעת מחשבון הפנסיה והחסכונות של הציבור.

כך יאפשר החוק להחזיר לציבור המשקיעים מאות מיליוני שקלים שיוכלו לשמש כדיבידנד, כתגמול לעובדים בדרגות שונות, או להשקעה בפעילות יצרנית אחרת של החברה. הטיעון הזה די מביך: מאות המיליונים שייחסכו, אם ייחסכו (ומדובר בהרבה פחות, כ-200 מיליון שקל גג במספר מצומצם מאוד של חברות), לא ילכו לשאר העובדים, לא ילכו לפעילות יצרנית אחרת ולא ישרתו חלוקה יותר הוגנת וצודקת של העוגה. הם, איכשהו, ימצאו את דרכם אל בעלי השליטה.

שיטות ריסון אחרות

דרך אחת לרסן את השכר הפרוע של הקבוצה המצומצמת היא להעניק לגופים המוסדיים הרבה יותר כוח חוקי כדי לטרפד את השכר הנדיב, כפי שמציע פרופ' זוהר גושן, יו"ר רשות ני"ע. אנו לא תולים בזאת הרבה תקוות, כיוון שהגופים המוסדיים מפציצים בעצמם את מנהליהם בשכר עתק (עובדה: העבודה של קסלמן וקסלמן קובעת כי השכר במגזר הפיננסים הוא הגבוה ביותר).

דרך אחרת, אפקטיבית יותר, היא לשתף את המדינה בשכר המוגזם: פשוט להטיל מס הרבה יותר גבוה על חבילות שכר מעל רף מסוים, כולל מס על חבילות אופציות (בעת המימוש) שמגיעות לעתים לעשרות מיליונים. לא ייתכן שהבכירים ייהנו מתשלום מס רגיל על חבילת אופציות של עשרות מיליונים, שלעתים לא קשורה כלל לביצועים אלא למבנה השוק שבו פועלת החברה, או לעיתוי חלוקת האופציות.

בכל מקרה, הדיון הרחב בשכר המקסימום של הבכירים מפספס לחלוטין את הבעיה העיקרית: שכר המינימום של שאר העובדים. לא מדובר ב"שכר המינימום" שקבוע בחוק, אלא בפערי השכר התוך-ארגוניים, פערים רחבים מדי, שהם שיקוף של הפערים בחברה הישראלית. מדובר בדרגי הביניים והדרגים שמתחת לדרגי הביניים וכמובן בשכבת העובדים הרחבה: העובדה שמנהל אחד, מוכשר ככל שיהיה, כריזמטי ככל שיהיה, מנהיג ככל שיהיה - מקבל כל כך הרבה כסף היא מתכון בדוק לתסכול, למרמור ולחלוקה לא צודקת של ההון ושל העוגה החברתית.

אנו לא קונים את התיזה שלמנהל יש השפעה כזו דרמטית וכה משמעותית על ארגון כזה או אחר. זה תלוי כמובן בסוג העסק ובסביבה התחרותית שלו, אלא שאדם אחד, אפילו פנומן, אינו יכול להשפיע עד כדי כך. האמונה הזו, שיש למנהיג שרביט קסמים ביד, משרתת בעיקר את המנהלים עצמם, את שכרם הפרוע ואת אלו שנותנים להם מכל הבא ליד. לאיש מהם אין שרביט קסמים ביד, והם תלויים הרבה יותר בעבודה האפורה והמצטברת מלמטה, עבודה שנעשית בהרבה מקרים על ידי שכבת אנשים מוכשרים, שעושה את העבודה האמיתית ורואה בתסכול איך הגיבור מלמעלה קוטף את כל הכותרות וגורף את השמנת.

החשבון של דן מרגלית

דן מרגלית, איש תקשורת בכיר, החליט לסגור את חשבונו ה"דל", כהגדרתו, בבנק מזרחי טפחות, בגלל שכרו המנופח של המנכ"ל אלי יונס. וואו!!! כל הכבוד לך, דן! יישר כוח! איזה אומץ! איזה יושר! איזו רגישות חברתית! אפילו שלי יחימוביץ' מיהרה להעלות לאתר שלה את ההחלטה הנדירה שלך. כה לחי, דן!

רגע, רגע, לא נסחפנו קצת? אם דן החליט להיכנס לכיס של אלי יונס, החלטנו אנו לבצע בדיקה גסה, להיכנס לכיס של דן ולבדוק מה זה חשבון "דל" בעיניו. ובכן, דן מועסק זה זמן כמגיש "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית, הוא מגיש את "מועצת החכמים" בערוץ 10 וכותב טורים ב"ישראל היום". דן נחשב כישרוני מאוד בתחומו, "טאלנט", כפי שאנו אוהבים לכנות אנשים מסוגו, ולכן מעניין כמה נכנס מדי חודש לחשבונו של דן.

בזמנו, לפני כשנתיים, פורסם שדן קיבל בטלוויזיה החינוכית, לתוכנית מדי יום, כ-70 אלף שקל לחודש (עלות). אנו מניחים, ואנחנו מודים שזו הנחה לא פרועה, שדן לא מקבל שכר מינימום בערוץ 10 או ב"ישראל היום". לפי הערכה, שוב די גסה, הוא עשוי להגיע בכל המקומות בהם הוא עובד אפילו ל-150-200 אלף שקל בחודש, מה שמתקרב לשכרו הבסיסי של אלי יונס במזרחי טפחות (בלי אופציות) ומתרחק מאוד מתיאור הדלות של דן.

השאלה המתבקשת: מה אכפת לנו, ומה אנחנו נכנסים לכיס של דן? אלו חברות פרטיות, שייתנו לו כמה שהן רוצות, אם הוא כזה מוכשר. מזרחי טפחות, לעומת זאת, זה עסק שמוחזק גם על ידי הציבור.

או.קיי, לא מדויק. הטלוויזיה החינוכית היא עסק ציבורי ששילם לטעמנו שנים רבות שכר פרוע לדן. לראיה, הנה השיחה שערך מתי גולן עם יפה ויגודסקי, מנכ"ל החינוכית, לפני כשנתיים. שימו לב לתשובות ההזויות למדי:

גולן: אף טאלנט לא משתכר לחודש כמו מרגלית. יש מגישים שהיו מסכימים לפחות מחצי.

ויגודסקי: אתה יודע מה? תביא לי עיתונאי שיסכים להגיש במחצית המחיר.

גולן: את המנהלת, תחפשי, תפרסמי מודעה.

ויגודסקי: אתה יודע מה - פרסמתי.

גולן: איפה? מתי?

ויגודסקי: אני מודיעה לך שחיפשתי.

גולן: אמרת שפרסמת מודעה. איפה? מתי?

ויגודסקי: אנחנו לא מוצאים.

גולן: אולי אין מגישים יותר טובים ממרגלית, אבל גם אין טובים כמותו?

ויגודסקי: תביא לי טאלנטים כמוהו שיסכימו לעבוד בשביל 35 אלף שקל לחודש.

ובכן, גם דן בטח חושב (ואפילו צודק) שאפשר להעסיק את אלי יונס ואת יתר המנהלים המתפרעים בחצי השכר ואף פחות, בדיוק כמו שאפשר למצוא טאלנטים אחרים שיחליפו את דן ואת שאר הכוכבים (כמו שלי יחימוביץ' בעברה, למשל) בחצי מחיר ואף פחות.

כל הצעד המתוקשר של דן הוא חלק מתופעה מכוערת שבה משתתפים כל הטאלנטים מסוגו, כל אלה שמפטפטים לא הרף בטלוויזיה וברדיו. כולם מזועזעים עד עמקי נשמתם משכר הבכירים, לובשים ארשת פנים מיוסרת כשהם מדברים על שכרם הפרוע, אבל הם בדיוק כמוהם. הם מצוידים באגו עד השמים, מעוניינים בתהילתם האישית בלבד, וסובלים מעודף של נרקיסיזם, מגלומניה ועודף תגמול.

הרי הם "טאלנטים", ומכוח ההגדרה הזו הם יכולים לקבל כל מה שהם רוצים או מבקשים. והם יכולים להטיף לנו במילים יפות, הם יכולים להרביץ בנו עקרונות מופת, להשמיע לנו דברי הגות וצדק חברתי, להיראות צדיקים ונאורים, אבל כשמדובר בעוגה שלהם, זה ממש לא בבית ספרם וכל העקרונות היפים מושלכים לפח. כי הם "טאלנטים", בדיוק כמו ה"טאלנטים" של עולם הניהול העסקי, "טאלנטים" שממוקדים אך ורק בעצמם.

eli@globes.co.il