כשלפני שבועיים וחצי מת תינוק חמישי ממוצא אפריקאי בתוך חודש וחצי בגן ילדים מאולתר ולא מפוקח בתל-אביב, זכה הנושא לבולטות תקשורתית גבוהה. המציאות האיומה שבה גדלים הילדים שננטשים לשעות ולימים ארוכים ב"מחסני הילדים" שפועלים בדרום העיר, תועדה מכל זווית, וניתן היה להניח שללא קשר לדעותיו של צרכן התקשורת הישראלי על הסטטוס של ההורים - בין אם יוגדרו כפליטים, כמהגרי עבודה או כמסתננים - יצליח הסיפור לזעזע אותו.
סקירה מהירה של המוני הטוקבקים והפוסטים שנכתבו על-אודות העניין, מראה עד כמה ההנחה הזו מופרכת. "תפסיקו להתייפייף, הם בגן עדן. באפריקה מתים מיליונים", כתב "רוני" באחד האתרים; "שיחזרו לאפריקה. שיפסיקו להשריץ. אנחנו לא רוצים אותם פה", הציע "ישראלי", ואלה דוגמאות בודדות מיני-רבות, וממש לא החריפות שבהן.
זו רחוקה מלהיות הפעם הראשונה שבה חלקים נרחבים מהציבור הישראלי התקשו להזדעזע או להביע אמפתיה לכאבם של לא יהודים. ידיעות על מותם של ילדים פלסטינים בעזה או בלבנון כתוצאה מהפצצות צה"ל זוכות בדרך כלל ליחס מזלזל; מקרים דוגמת זה שהתרחש בקיץ שעבר בביתוניא, כשהתברר שחייל הרג ללא הצדקה מפגינים שהיו רחוקים מלסכן את חייו ואז שיקר למפקדיו, נתקלו בביטול מוחלט מצד רוב הציבור.
זכורות במיוחד התגובות הגועליות ברשת בימים שאחרי רציחתו של הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים, ולפני מעצרם של הצעירים היהודים שהציתו אותו בעודו בחיים. כל אפשרות שלא כללה את האמת הקשה לעיכול הועלתה לאוויר, ובעיקר הודגשה ה"עובדה" שאבו חדיר נרצח על-ידי קרוביו בשל "נטיותיו המיניות". כשהאמת המרה פורסמה, ונשיא המדינה ראובן ריבלין הביע אמפתיה לקורבן ולמשפחתו וגינה את הרצח במילים נחרצות, הוא הואשם ב"שמאלנות" וב"בוגדנות".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
