סין מגיעה אל השכונה

פעם המלחמה הקרה התמצתה בברלין. אמריקאים וסובייטים (ובריטים וצרפתים ומזרח גרמנים) בחנו אלה את אלה במשקפות, או פנים אל פנים. "מעבר צ'ארלי" פרנס חששות, חשדות, רומנטיקה, ספרי ריגול ואפוקליפסה-עכשיו-או-אחר-כך.

איפה תתנהל המלחמה הקרה הבאה? בג'יבוטי, כמובן. המדינה הזעירה במבוא הדרומי של ים סוף אירחה עד כה שני בסיסי צי זרים, אחד של ארצות הברית ואחד של יפן (היחיד מסוגו בעולם). עכשיו מצטרפת סין. אכן, הבסיס הצבאי הראשון של סין עומד לקום בשולי המזרח התיכון, כמטחווי סירת מנוע גדולה מאילת.

מאורע היסטורי? בהחלט. בפעם הראשונה זה 600 שנה, צי מלחמה סיני מתפשט על-פני הימים. לפני 600 שנה קרה דבר משונה למדי: אוניות סיניות פשטו על נמלים בכל רחבי האוקיאנוס ההודי, והגיעו עד המפרץ הפרסי ועד הקרן המזרחית של אפריקה. הן הציגו עוצמה, יעילות, עושר וסקרנות תרבותית. אבל אז, פתאום, בנסיבות מסתוריות, הקיסר התחרט, וסין נעלה את עצמה מאחורי סורג ובריח. מאותו יום ואילך, ממשלתה חדלה להתעניין בעולם החיצון. איזה אוסף מרתק של היסטוריות חלופיות אפשר להתחיל בקולוניזציה סינית של עדן ועומאן; ואיך היו קוראים בסינית לתעלה, שהקיסר היה חופר במאה ה-16 בין הים האדום לים התיכון.

לא הייתה סיבה לוגיסטית סבירה שהפורטוגלים יגיעו לחופי סין לפני שהסינים יגיעו לחופי פורטוגל; והונג קונג יכלה בכלל לקום על נהר התמזה, לאחר שצבא סיני היה מכריח את האנגלים המגוחכים לסיים את מלחמות השושנים בסוף המאה ה-15.

לא קרה, השבח לקונפוציוס. הציוויליזציה המערבית התעשתה, מירקה את כידוניה, ויצאה למסע חצוף, יהיר וארוך להפליא ללמד את הפראים לקח ותרבות. אבל מהן 600 שנה. סין עומדת עכשיו בעיצומה של רפורמה צבאית ואסטרטגית. היא מתכוונת להפגין שרירים הרחק מחופיה.

המעצמה הגדולה והצנועה

עד היום הייתה דרגה ניכרת של חוסר התאמה בין הפרופיל הכלכלי והמסחרי הגבוה לבין הפרופיל המדיני-צבאי. לסין היו, ויש, אינטרסים כלכליים עצומים. אבל היא הצניעה את האינטרסים הפוליטיים הנובעים מהם. פה ושם היה לה מה להגיד על מלחמת האזרחים בסודאן, למשל, אבל בעיקר בגלל השקעותיה בתעשיית הנפט. סין אפילו מינתה שגריר נודד לענייני המזרח התיכון, אבל מעטים מאוד הבחינו בו. משרד החוץ הסיני מביע דעות מדודות על עניינים רחוקים, אבל כמעט כולן מעוררות משיכת כתפיים.

כמובן, מצב עניינים כזה לא יכול להימשך לאורך ימים. כל משוואה דיפלומטית בין לאומית הייתה מוכרחה להביא בחשבון שיום לא רחוק אחד סין תהפוך מצופה סבילה למשתתפת פעילה. כל תכנון אסטרטגי ראוי לשמו היה צריך לשקול את התוצאות. ובכן, סין מגיעה אל השכונה.

ההסבר הסיני לג'יבוטי מינורי מאוד ולא בלתי מתקבל על הדעת: הבסיס נועד לספק תמיכה לאוניות מלחמה סיניות, המפטרלות סמוך לקרן אפריקה במאבק הרב-לאומי נגד שודדי ים סומליים. אבל מלכתחילה, הטיפול הסיני בג'יבוטי ביטא עניין מיוחד. הרמטכ"ל הסיני, שהוא הרבה יותר מקצין הסר למרות אזרחית, הופיע בג'יבוטי בסתיו שעבר.

זמן קצר אחר כך, דובר רשמי בבייג'ין הכריז, שסין תפתח את "תשתית הכבישים, הנמלים, נמלי התעופה והתמסורת, כדי להפוך את ג'יבוטי לצומת תעבורה בין לאומי". המצח מוכרח להתקמט לנוכח ההכרזה הזו. ג'יבוטי אמנם גדולה במקצת מישראל, אבל מתגוררים בה בקושי 830 אלף בני אדם, התוצר המקומי הגולמי שלה הוא 1.75 מיליארד דולרים (לעומת 300 מיליארד בישראל), ו-80% מצעיריה מובטלים.

מה בדיוק רוצה סין בג'יבוטי? זכויות עגינה הן עניין אחד; פיתוח מסיבי של תשתית במדינה ענייה מרודה, עם דיקטטורה משפחתית, הוא עניין אחר בתכלית. אין מנוס מלהניח שסין בונה מאחז אסטרטגי, שממנו היא תשלח משושים אל כל רחבי הים הערבי (בין חצי האי ערב להודו), אל המפרץ הפרסי, ואולי גם אל ים סוף.

שר החוץ של ג'יבוטי אמר בשבוע שעבר ל"פייננשל טיימס": "לאמריקאים יש די טכנולוגיה, די מטוסי קרב, די מזל"טים" מדוע שלסינים לא תהיה הזכות להשתמש באותו הציוד, כדי להגן על האינטרסים שלהם במצרי באב אל מנדב?".

הנעלם החסר במשוואה

זו הפעם הראשונה, לפחות בגלוי, שאינטרסים אסטרטגיים פעילים של סין מקבלים ביטוי צבאי בתוך תחום, שישראל חושבת לחיוני לביטחונה. יש לישראל פחות סיבות לחשוש מפני סין בג'יבוטי מאשר מפני משמרות מהפכה איראניים בקונייטרה, או בבעל בק. אבל ברור למדי שדיונות החול של המזרח התיכון חוזרים ונעים.

נעלם אחד עדיין חסר במשוואה: הודו. היא כל-כך הרבה יותר קרובה מסין, עם קשרים היסטוריים ענפים למזרח אפריקה ולחצי האי ערב. אבל גם היא מצטנעת. ראש ממשלתה ביקר השבוע בערב הסעודית, כדי לדון בעיקר בעניינים דו-צדדיים, השקעות וכסף.

הצי ההודי עדיין אינו מחפש נמלים, אם כי ממש כמו הצי הסיני, הוא נחלץ בשנה שעברה להצלת נתינים של ארצו ממלחמת האזרחים של תימן. זו הייתה פעולה הומניטרית בהחלט, אבל אי אפשר לטעות בהשתמעויותיה. אם יש בסיס סיני בג'יבוטי, אולי גם יהיה יום אחד בסיס הודי בעדן.

מירוץ על אזורי השפעה בין סין להודו הוא חזון רחוק, אבל רחוק פחות ממה שנדמה לצופה הלא-מתעניין. ההודים הם היחידים בעולם, אם אינני טועה, הקוראים ל"מזרח התיכון" בשמו הגיאוגרפי הראוי: "מערב אסיה". הנה כי כן, שאר אסיה מתדפקת על דלתות מערב אסיה. לפתוח, ולפקוח עין.