הנה ניחוש לא מוסמך על כוונותיו של ולדימיר פוטין: כאשר אישר את מבצע פרוץ-שרת, לגניבת דוא"ל ממטה הבחירות של הילרי קלינטון, הוא התכוון רק לדגדג, להקניט, לרמוז על הפוטנציאל. אבל זה רק ניחוש. גם ההיפך ייתכן. קולונל הקג"ב לשעבר בילה את התקופה המכוננת של חייו בתחמונים. זה מה שעושים שוטרי-חרש: חושפים סודות אינטימיים באמצעים לא-לגיטימיים, כדי שיוכלו להשתמש בהם לרעת בעלי הסודות. שוטרי חרש סובייטיים בחזית המאבק נגד הדמוקרטיה המערבית (הוא הוצב במזרח גרמניה בימיה האחרונים) הוסמכו לחתור, להכפיש, להוציא דיבה ולסכסך.
מה מניע את פוטין, הוא כמובן עניין לספקולציות. אבל אנחנו יודעים את דעתו, שהתמוטטות ברית המועצות הייתה "האסון הגיאו-פוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20", ואנחנו יודעים את התמרמרותו הפומבית על דחיקת רוסיה אל שולי הדיפלומטיה הבינלאומית. שני העניינים האלה לבדם מספיקים כדי להעניק לרוסיה של פוטין את ההגדרה מעוררת החלחלה "רוואנשיסטית", או תאבת-נקם.
המעצמות הרוואנשיסטיות של אירופה בשנות ה-20 וה-30 הובילו את כדור הארץ אל מלחמה, שבאמת הייתה "האסון הגיאו-פוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20", אם לא של האלף השני כולו. מה הן רצו בסך הכול, חוץ מאשר שטחי מולדת אבודים וקצת רספקט. מה קל היה להשביע את תאבונן. שלוש, ארבע או חמש ארצות "מלאכותיות" וקלות לעיכול היו מונעות את האסון ההוא.
הדמוקרטיה המערבית הייתה אויבת רוסיה כמעט מאז ומעולם. היא הייתה בוודאי האויבת במאה שנותיה האחרונות של קיסרות רומנוב בואך מלחמת העולם הראשונה; היא הייתה האויבת במשך 70 שנות הקיסרות הסובייטית; והיא חזרה אל המעמד הזה, מקץ הפוגה משפילה בעשור האחרון של המאה ה-20.
פוטין לא היה מוכרח להיקלע לעימות עם הדמוקרטיה המערבית. היא עצמה נושאת במידה של אחריות: יהירות אמריקאית ביחסים הבינלאומיים בשנים האחרונות של המאה הקודמת ובשנים הראשונות של המאה הזו. אבל פוטין התחיל לזהות את הדמוקרטיה המערבית עם יריביו הפנימיים ועם תוכנית-על לדחוק את רוסיה מתחום האינטרסים הטבעי שלה, במושבותיה לשעבר בקיסרות הסובייטית.
הוא ראה מהפכות רחוב דמוקרטיות בגרוזיה, באוקראינה ובקירגיזסטן. הוא מצא בהן עקבות של קונספירציה. הוא לא התקשה לחזור ולהאמין שאמריקה רוצה להרוס את רוסיה.
כיתור אמריקאי: 1918, 1947, 2016
רוסים התחילו להאמין בזה לפחות מאז מלחמת רוסיה-יפן, ב-1903. ב-1918, חיל משלוח אמריקאי פלש לרוסיה, כדי למנוע ניצחון בולשביקי במלחמת האזרחים. ב-1947, אמריקה הודיעה כי מנוי וגמור איתה למנוע התפשטות של הקומוניזם באירופה ובאסיה. "דוקטרינת הבלימה" של הנשיא טרומן ו"תוכנית מרשל" לשיקום אירופה שליוותה אותה הייתה בעיני הרוסים אקט של כיתור, הצריך תגובה אגרסיבית. מלחמה קרה השתוללה ב-40 השנה הבאות, והתקרבה להתלקח לעימות גרעיני לפחות פעמיים.
לא היה קשה לפוטין להשתכנע, שכיתור אמריקאי חדש מאיים עכשיו על רוסיה, הפעם מעמדה ברורה של יתרון אסטרטגי, כאשר נאט"ו זזה עד "פרוורי פטרבורג" (אסטוניה ולטביה). באופן הזה הוא תפס את המאבק על השלטון באוקראינה, שהוא, כמו רוב בני ארצו, הוסיף לחשוב לבשר מבשרה של רוסיה.
הפגנות רחוב במוסקבה נגד עריצותו, ב-2012, היו חלק מן התמונה הכללית של התקפה אמריקאית על רוסיה. הוא חרק שיניים כאשר המערב התערב במלחמת האזרחים של לוב, ואפשר את הפלת קדאפי, שותף רוסי לעת מצוא מאז 1969. בסוריה, שגיאות היסטוריות של ברק אובמה העניקו לו את ההזדמנות לחזור ולכונן תפקיד ניאו-אימפריאלי, עם מטוסים ועם אוניות מלחמה, לא תמיד בכושר קרב, אבל תמיד עם כוח אש.
פלישתו לחצי האי קרים והתערבותו הצבאית הלא-כל-כך מוסווית במזרח אוקראינה חשפו את רוסיה לעיצומים כלכליים ופיננסיים מכאיבים ביותר. ממוסקבה התחילו להישמע דיבורים מוטרפים על מלחמה גרעינית, אם כי המלים האלה לא בקעו מגרונו של פוטין.
הקפיץ אותו ליגה
הצורך להעניש את המערב בער כאש בעצמותיו. הוא התחיל להציק לספינות מלחמה אמריקאיות, המתמרנות במים בינלאומיים. הוא הפסיק את שיתוף הפעולה עם ארצות הברית בפירוק נשק גרעיני. הוא נופף בטילים חדישים מול עיניה של פולין. אבל כל זה רק הטעים את מעמדו כמוקצה מחמת מיאוס.
ניסיון לשבש את הבחירות בארצות הברית עמד להקפיץ אותו ליגה. הוא נשמע אומר בסיפוק מיוחד, שלפני ארבע שנים איש לא הזכיר את רוסיה במהלך מערכת הבחירות לנשיאות. עכשיו היא מציצה מן העמוד הראשון של כל עיתון. מה אכפת לו אם הסיבה היא שנאה ופחד.
מזלו של קולונל פוטין שיחק לו. פלישת ההאקרים שלו אל שרתי הדמוקרטים הניבה סדרה של מאורעות, שרק דמיון פרוע היה יכול לחזות. הסבירות שדונלד טראמפ יכה את הילרי קלינטון, ואחר כך ימנה ידיד אישי של פוטין ושותף עסקי של רוסיה למזכיר המדינה, לא יכלה להיות אלא קרובת-אפס.
אבל לא רק התוצאות הברורות של הרפתקת ההאקרים משרתות את רוסיה. גם התוצאות הלא-ברורות משרתות אותה, אולי אפילו יותר: הקרע הפנימי חסר התקדים בארצות הברית, המרירות, החשדות, הטינה, הספקות המתרבים ברצינותו של התהליך הדמוקרטי; העננה הכבדה שתרבוץ על הפוליטיקה האמריקאית במשך שנים, לרעת הדינמיות שלה. הוא לא יכול היה לשאוף ברצינות לעשירית מן התוצאות האלה. אין כלל ספק שהוא מתכנן מסעי ניצחון נוספים.
יש לדמוקרטיה המערבית אויבים גדולים וחזקים ממנו, אבל אולי אין לה אויבים נחושים ומיומנים ממנו. אחרים עמדו על חולשותיה, אבל איש לא הצליח יותר ממנו לנצל אותן. מה יהיה.