צבע טרי: תעשיית האנימציה הישראלית תופסת תאוצה

אנימטורים הם אנשים בעלי רגישות גדולה מאוד לשני דברים: ניואנסים וקרדיט. ככה זה כשעובדים במהלך כמה חודשים על תנועה אחת של יד אחת בדמות אחת שמופיעה דקות ספורות בשובר קופות הוליוודי - רק כדי לראות את השם רץ בתוך רשימה ענקית של קרדיטים בסוף. ואם, נניח, הם מגלים שדמות אחת שעיצבו לקליפ של להקה ישראלית, הפכה לקציצת שרימפס בפרסומת למקדונלדס בדרום-קוריאה, אפשר להבין את הכעס.

כך טוענים, לפחות, חברי להקת ג'יין בורדו לגבי הקליפ המקסים שלהם "מעגלים", שיצרו האנימטורים אורי לוטן ויובל שטיבלמן ובעיצוב אמנותי של עובדיה בנישו (מעצב מוכשר שעובד, בין היתר, עם המוסף הזה). הקליפ הפיוטי שיצרו האנימטורים הישראלים עבור הלהקה (בחינם) נעשה בטכניקה של סטופ מושן ותלת ממד והפך במהרה לוויראלי ברשת. הוא זכה לסיקורים במגזינים שונים ואף נבחר לקליפ החודש של אתר הסרטונים VIMEO. "אבל המפרסמים של הרשת בדרום קוריאה", טוען בנישו, "הפכו את הילדה מהקליפ שלנו לדמות של שרימפס".

אורי לוטן, במאי הקליפ, מספר שאף על פי שהיו מחשבות על נקיטת הליכים משפטיים כלשהם, לא נרשמה התקדמות בנושא מאז הגילוי לפני כחודש: "אנחנו עדיין בדיונים וזה מאוד מעורפל", אמר ל-G.

הרבה מאוד אמוציות יש בתעשייה הזו, שהפכה לאחד התחומים החשובים והמסקרנים בתחומים המשיקים לתרבות, אמנות ושיווק בישראל. מצד אחד, אנימציה מאפשרת ליצור פרסומות, קליפים, סרטים, תשדירי שירות וכל דבר אחר, באמצעות תוכנת מחשב ובדרך כלל עם צוות של יוצרים ספורים. מצד שני, זו עבודה סיזיפית, שכדי לבצע אותה היטב דרושים כישרון, חריצות והרבה מאוד סבלנות.

בימים אלה נמצאים 4 סרטי אנימציה ישראלים, באורך מלא, בשלבי סיום או יצירה מתקדמים; בשנה שעברה משרד התרבות הקים לראשונה ביתן רשמי בפסטיבל קאן ובמסגרת הביתן ביקש לחשוף את הקהל גם לאנימציה הישראלית; והשנה גם יוקם לראשונה ביתן ישראלי בפסטיבל האנימציה היוקרתי בעיר הציורית אנסי (ANNECY) שבצרפת. וזה עוד לפני שדיברנו על פריצות דרך אדירות כמו "ואלס עם באשיר" ו"כנס העתידנים", ששמו את ישראל על מפת האנימציה העולמית.

בצד זאת, בישראל כמו בישראל, השוק קטן מדי ולא מעט אנימטורים מעבירים את פעילותם לחו"ל - בין שבאמצעות עבודה מול גורמים במדינות אחרות, בעיקר בצפון אמריקה, ובין שבהגירה של ממש. כרגיל, צמד המילים "בריחת מוחות" כבר מופרח אל חלל האוויר, אם כי בשלב זה אין עדיין נתונים שמאששים את החששות.

היסטוריה: ניסוי וטעייה

את גלגולו של ענף האנימציה בישראל אפשר למקם דרך הביוגרפיה של האנימטור שרון גזית, 48, מרצה בבצלאל והבעלים של חברת פיל אנימציה הפועלת מ-1998 ונחשבת לאחת הוותיקות בישראל.

"רציתי להיות אנימטור בתקופה שלא היו פלטפורמות לשדר אנימציה ולא היה כל-כך איפה ללמוד", נזכר גזית. "בערך בגיל 14 התחלתי להיפגש עם חברים בקבוצות סתרים של אנימטורים שהביאו סרטים מחו"ל. נחשפנו לסרטים הרבה יותר מעניינים מהאנימציה של דיסני ושל האולפנים האמריקאים, ופתאום גילינו דברים שהגיעו מקנדה וממזרח אירופה והיו מאוד אוונגרדיים".

לקראת סיום השירות הצבאי פתח גזית את הסטודיו לאנימציה בסיבובו הראשון: "רק כשפתחתי את הסטודיו הבנתי כמה הדבר מסובך מבחינה טכנית, ממש משוגע. אז היינו עובדים על סרט ומחכים חודש עד שיחזור מפיתוח. הכול היה קשה, אבל מצד שני עם ציפייה מרגשת. אני אהבתי את המגע האישי, אז החלטתי לוותר והלכתי להיות ארכיטקט".

גזית לא ידע זאת אז, אך ההפסקה הייתה זמנית. בתקופת ה"פרישה" שלו מהענף קרו בו שני דברים משמעותיים: הטכנולוגיה השתפרה ובמקביל החל להתפתח ביקוש אדיר לתוכן, עם התעצמות הרשתות החברתיות.

"פתחתי את המשרד מחדש ופתאום כל הדברים הטכניים הגדולים ההם התקבצו לקופסה של מחשב, ופתאום אפשר לחיות מאנימציה", גזית משחזר, אך גם ממהר לצנן את ההתלהבות: "אבל עד היום בארץ, אם את לא באמת מאוד אוהבת אנימציה, את תהיי מתוסכלת לעסוק בזה".

- למה בעצם?

"כי יש בזה משהו סיזיפי. תחשבי על האנימטור שחוזר הביתה אחרי יום עבודה ארוך, וכל מה שהוא עשה כל היום זה חמש שניות של אנימציה. צריך המון תשוקה, כי יש בזה המון חופש והמון אחריות. את הרי יכולה להתרגש מבמבי ולפחד פחד מוות מהמכשפה של שלגיה ובסך הכול זה ציור. כשעושים את המניפולציה נכון, היא עובדת מאוד חזק".

בכיר נוסף שיכול לספר על התמורות שעברה התעשייה הוא יורם הוניג, שעומד בראש המיזם לקולנוע ולטלוויזיה ברשות לפיתוח ירושלים. עוד רגע נספר איך המיזם הזה נולד ועד כמה הוא תרם לשוק האנימציה בישראל ולעובדה שירושלים הפכה להיות סוג של בירת אנימציה, אבל נתחיל דווקא בתוצאות:

לא פחות מארבעה סרטי אנימציה ישראלים באורך מלא ייצאו השנה מאולפנים ברחבי ירושלים: הקיץ צפוי לצאת "המלך שלמה" בבימוי של חנן קמינסקי ובהפקת עדן הפקות שנעשה בסטודיו סנובול (snowball); הקולנוען גידי דר ("אושפיזין" המצוין) עובד על סרט אנימציה אמנותי למבוגרים בשם "אגדת חורבן", שעוסק בימים האחרונים בבית המקדש בירושלים; ועוד שני סרטים נרקחים גם בסטודיו הוותיק פי'ציפוי (pitchipoy) - עיבוד של "מעלה קרחות" מאת אפרים סידון, שמיועד לבני נוער, ועוד תסריט ישראלי מקורי, "ארמון החול", שעוסק במה שמתרחש בארמון החול אחרי שהילדים הולכים הביתה.

המסע שעשה הוניג בהבנת התעשייה הישראלית היה רצוף במה שהוא מכנה "למידה מטעויות של אחרים", והתחיל בבית שמש, בניסיון, שאפשר לכנות אותו "הרואי", להקים תעשיית אנימציה שקורצת להוליווד ממשרדים בעיירה חרדית. וכך, בקיץ 2002 נוסד הסטודיו DPSI בבית שמש, בתמיכתו של המיליונר הווארד ג'ונאס, מייסד תאגיד התקשורת האמריקאי IDT. "הם אפילו עשו סצנה מתוך שרק", מספר הוניג, "אבל אחרי זה לא היו להם עוד עבודות והם פרשו אחרי שנתיים וחצי של פעילות".

ניסיון נוסף החזיק מעמד יותר זמן, אבל גם הוא נסגר בסוף: "זה היה ניסיון של אראל מרגלית (איש עסקים דאז והיום אפשר להוסיף לתואר הזה גם חבר כנסת, צ' ק') ושל קרן ההון סיכון הירושלמית JVP. הם פתחו סטודיו, השקיעו הרבה מאוד כסף, ובמשך 7 שנים ניסו ממש בכוח לייצר סרט ישראלי באורך מלא. המפעל הזה נסגר בשנת 2013".

- איפה הם טעו, לדעתך?

"הם באו בהצהרות גדולות, כמו להתחרות בפיקסר. עכשיו, אני לא נגד אמביציה, אבל אתה הולך להקים משהו חדש שלא היה בארץ וכרגע אין אנשים מוכשרים לזה, אז אל תנסה להתחרות בפורשה או מרצדס, תנסה קודם להתחרות בפיג'ו או בסיטרואן. ברור שלא צריך להתחיל הכי נמוך, אבל בטח לא הכי גבוה. צריך להתחיל באמצע גם מבחינת הטכניקה שמשתמשים בה וגם באורך של היצירה והרמה שלה, לכן התמקדנו בסדרות אנימציה לטלוויזיה".

בשלב הבא, הוניג החל למפות את המצב בישראל: "הבנו שמה שבצלאל עושים זה להכשיר את הכישרונות שלנו שמסוגלים לייצר יצירה מקומית אמנותית, אבל שם אין כסף. אז אמרתי, בואו נביא הפקות בינלאומיות כדי שיכניסו כסף לתעשייה ויאפשרו לנו זמן להתעסק באמנות מקומית, שזה הנשמה. כך יהיה לאנשים עמוד שדרה לאורך זמן, והכי חשוב: אנחנו נלמד איך עושים סדרת טלוויזיה. זה הרי שונה לגמרי מקולנוע, ובארץ, חוץ מפרסומות של 30 שניות, לא ידעו לעשות אנימציה".

הנקודה העסקית-תעשייתית, זו שפחות קשורה ל"נשמה" כלשונו של הוניג, היא מעניינת: "המסקנה המרכזית הייתה שמבחינת שירותים להפקות בינלאומיות, אנחנו לא יכולים להתחרות בהודו, דרום קוריאה או הפיליפינים. שם עושים עבודת נמלים של אנימציה, אלפי אנשים עובדים בזה. כך שלמעשה מה שאנחנו עושים כיום זה להתחרות עם אנימטורים בצפון אמריקה עצמה".

- ויש לנו יתרון מול צפון אמריקה?

"כן. השכר בישראל הוא 15%-10% פחות מצפון אמריקה, ועל זה אנחנו בקרן מעניקים עוד סבסוד של 30% על הפקות, כך שאנחנו בישראל, עם הכישרונות והידע שיש כאן, עושים את אותה עבודה בעלות של 50% פחות ובאותה איכות".

הוניג החל ביצירת קשרים. פסטיבל אנימציה נוסד בירושלים במקביל לאירועי פיצ'ינג מול מקבלי החלטות בתעשייה האמריקאית - וזה עבד: דיסני שלחה סדרה לעבודה בסטודיו סנובול הישראלי. "הם סיימו עונה אחת עם סנובול, ועכשיו מתכוננים לעונה השנייה", אומר הוניג. "זה המבחן, לראות אם שיתוף הפעולה היה מוצלח. אותו דבר הצלחנו לעשות גם עם חברת ברבי. הם עושים בסנובול את העונה השנייה של הסדרה על האחות של ברבי".

"לעשות פרויקטים עבוד דיסני זה חלום שהתגשם", מוסיף יוני כהן, מנכ"ל סטודיו סנובול, שפעל בתל אביב, פתח גם סניף ירושלמי ולאחרונה אף פתח סניף בטורונטו, קנדה. "התעשייה עברה תהפוכות במהלך השנים. היא התחילה חזק והיו שני ניסיונות שלצערנו לא צלחו, ובגלל שהמומנטום החזק שהם יצרו לא צלח, זה יצר נזק. אבל אנחנו המשכנו כל השנים בצמיחה מידתית, עקב אחרי אגודל, כדי להגדיל את הפעילות בארץ ובעולם".

על מנת להתמודד עם ניסיון העבר הפחות מוצלח, מספר הוניג כי "אחת המטרות שלנו זה לעשות סדנאות למפיקים ולגופי שידור. בגלל שאנימציה עולה בערך פי שניים מלייב אקשן, אז גופי השידור בארץ לא רוצים להיכנס לתחום הזה".

- אם העלויות כל-כך גבוהות, אז למה בעצם כדאי לעשות אנימציה?

"בעולם, אחד מעשרה סרטים הוא אנימציה, אבל סרט אנימציה מרוויח פי 80 מסרט רגיל. שלגייה קיימת כבר 70 שנה, היפה והחיה למעלה מ-20 שנים. בדיסני הם אמרו לנו משפט מאוד מסחרי: 'אנחנו עושים פרסומות באורך 90 דקות'. הרי הכסף הגדול באנימציה הוא מהמרצ'נדייס. אם תסתכלי על מדף בחנות צעצועים, תראי שכולו עשוי מדמויות של סרטים וסדרות אנימציה, שם הכסף הגדול".

דיגיטל: שיעור בוויראליות

"לפני שבע או שמונה שנים, כשבאתי ללקוחות והצעתי להם לעשות תוכן אנימציה לדיגיטל, אמרו שאנימציה זה לילדים שרואים הופ", נזכר שחר בר דוד, בעלים משותף (עם ניב פועל) בחברת "שרוטונים", המפיקה סרטוני אנימציה הומוריסטיים ויראליים. כבר עשור ששרוטונים מייצרת סרטונים לרשת, ובר דוד מרוצה מהגרף: "יצרנו כבר יצירת 250 מיליון צפיות ביותר מ-500 סרטוני אנימציה. הנישה היא כבר פחות נישה והלקוחות מבינים את היתרונות של האנימציה כתוכן, בעיקר בתחום שלנו, של עולם הפרסום, השיווק והתוכן בדיגיטל".

גם "הנחומים", בית אנימטורים של הזוג דנה ואריק נחום, שהכירו ביום הראשון ללימודי אנימציה בבצלאל ומאז לא נפרדו, מציעים עבודות אנימציה מסחריות לקהל העסקי בישראל. השניים מתנהלים כעסק משפחתי והם אפילו מסיימים לעבוד בשעה ארבע כדי להתפנות לאחר הצהריים עם הילדים שחוזרים מהמסגרות.

"אנימציה זה עולם שמבחוץ נראה פאן כל היום, משחקים ומציירים, אבל יש לו חוקים משלו", מסבירה נחום. "לתהליך העבודה יש פוטנציאל להימרח ולהתפזר, לכן אנחנו עובדים בצורה מסודרת ומגדרים את היצירתיות כמו גינה כדי שהיא תפרח".

באתר של הנחומים יש מחירון מקדים ללקוחות. החבילות נעות בין דמות אחת בלוקיישן אחד ועד לחבילת פלטינה שכוללת חמש דמויות בשבעה לוקיישנים ואלמנטים נוספים. המחירים נעים בין 4,990 שקלים לדקת אנימציה ועד 11,990 לדקה.

"רוב הלקוחות שלנו הם עסקים בינוניים עד חברות גדולות", כך נחום, "רובם לקוחות חוזרים שרוצים ליצור סרטים קצרים כדי למצב את עצמם כמותגים ומקצוענים בתחום. עם אנימציה אפשר להשתולל ולהצניח אנשים ממטוסים, אין מגבלה לחוקים פיזיקליים וזה משפיע על התוכן. הרי אם ילד הולך ברחוב ואת מצלמת בלייב אקשן שנופל עליו פסנתר והוא נמעך, זה לא מצחיק בכלל, זה מזעזע. אבל אם באותה סיטואציה בסרטון אנימציה נראה יצור חמוד הולך ברחוב ופתאום נופל עליו פסנתר, זה מצחיק ומסקרן מה יקרה הלאה, אחרי שהוא יקום וימשיך ללכת".

תעשייה: עוברים לקנדה

"בכל שנה יוצאים לשוק כ-200 אנימטורים חדשים", מדווחת ענת קוסטי, פעילה בראשות איגוד האנימטורים, שהוקם לפני שש שנים. "בשנתיים האחרונות", היא אומרת, "יש הגברת פעילות מסיבית של האיגוד, שמשקפת את המוכנות של התעשייה".

האיגוד מונה כ-350 חברים משלמים ומייצג קהילה של כ-5,000 אנשי מקצוע מתחום האנימציה בישראל. "בשנים הראשונות עסקנו בעיקר בחינוך של אנשים ברמה של תנאי עבודה וחוזים, ועכשיו האיגוד הגיע למצב של בסיס ידע ומשם אפשר לצמוח", מספרת קוסטי.

- לאיזה שוק הם יוצאים?

"יש חלוקה בין יוצרים עצמאיים לבין התעשייה המסחרית. הרבה מהאנימטורים עובדים בשניהם. כרגע מסתמן שיש מקום לכולם, טפו-טפו. יש המון פרילנסרים ויש כאלה שמזגזגים בין הפקות. יש הרבה שכירים בחברות הייטק, שם הולך וגדל הצורך באנימטורים, ויש חברות משחקים, כמובן, שנשענות על התחום".

שכרו של האנימטור בישראל נע בהתאמה לגודל הפרויקט ועומד, על-פי דיווחי שכר, בין 5,000 שקל ועד ל-15,000 שקל ולעתים אף יותר. בארצות הברית השכר גבוה יותר, ואין פלא שישנה מגמה של אנימטורים לעזוב מיד עם תום לימודיהם ולהיקלט לעבודה מעבר לים.

"איפה שיש אנימציה, יש ישראלים", אומר הוניג, "לפחות 10% מתעשיית האנימציה בצפון אמריקה מורכבת מישראלים שעובדים בכל מיני שלבים של האנימציה - מרצפת הייצור ועד ניהול בתעשייה".

"יש גל של אנימטורים שעובר לקנדה", מוסיף גזית, "יש בקנדה גאות ותקופת פריחה שגורמת לענף להיות מאוד תחרותי, ולכן הרבה הפקות אמריקאיות קורות שם. זה קשור בתמיכה ובסבסוד המשמעותי שיש להם שם, ובכלל, יש מקומות בעולם שאנימציה היא סוג לגיטימי של אמנות כמו ביפן או מזרח אירופה. פה בארץ אני רואה כל שנה סרטי גמר מדהימים וברמה טכנית הדברים מתפתחים. יש רוח מדהימה, אבל יש גם המון קיטורים כי צריך יותר תמיכה ומענקים".

"בגלל המצב של התעשייה בישראל, הרבה אנימטורים עזבו", מסכים כהן, מנכ"ל סנובול, שכאמור פתחה לאחרונה סניף בטורונטו. "נוצר מצב שאנחנו מתעסקים הרבה בהכשרות של צעירים ויש מחסור בענף. אנחנו מקווים שחלק מהחבר'ה הוותיקים גם יחזרו לישראל עם הניסיון שהם צברו ויתרמו לתמהיל ולתעשייה המקומית".

אמנות: אין-סוף אפשרויות

"בישראל יש אמני אנימציה נהדרים, אבל כדי שהם יצליחו להמשיך ליצור גם אחרי הלימודים, צריך לאפשר להם גישה לקהל ומימון בינלאומי", מסביר יוני שלמון, ראש המחלקה לאנימציה במכללת מנשר לאמנות, ומפעיל בלוג האנימציה "הקוסם".

את הקהל של האנימציה מתאר שלמון כקהל נאמן ואקטיבי: "יש דיאלוג מעניין בין היוצרים לקהל בקהילת האנימציה והקהל מייצר מחוות, זורק רעיונות, עושה ניתוחים ומייצר תוכן בעצמו. האנימטורים עושים את הניסיונות שלהם ברשת, כדי לראות אם יש קהל, ואז ההצלחה מגיעה לטלוויזיה הממוסדת, כמו למשל במקרה של ניר וגלי, שהחלו ברשת והגיעו לארץ נהדרת".

- כל האפשרויות החדשות האלו גורמות ליוצרים לנסות להתחבב על המיינסטרים או שהאנימטורים נשארים נאמנים לעצמם?

"אנימציה תמיד הייתה איפשהו באמצע - בין עולם מסחרי לעולם עצמאי. תמיד יהיה בה משהו אקספרימנטלי וגם כשעושים תוכן מסחרי זה שומר על הרוח המקורית. יש רוח אינדי שמאוד מאפיינת את האמנות הזאת".

רוח האינדי נושבת חזק בסרטה של היוצרת הצעירה טל קנטור, שסרט הגמר שלה במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, "במילים אחרות", הספיק בשנה האחרונה לטייל ולהיות מוקרן ב-80 פסטיבלים ברחבי העולם ולקטוף פרסים מרשימים. אורך הסרט חמש דקות בלבד, וקנטור עבדה כמעט שנה שלמה.

"הסרט עוסק בשפה וזיכרון ובבחירות שאנחנו עושים או לא עושים בחיים", היא אומרת. "הסרט נעשה בטכניקה שפיתחתי, שמשלבת אנימציה ידנית מצוירת עם פרגמנטים של לייב אקשן, בהשתתפות השחקנים יהוכין פרילדנדר ודנה ידלין".

בנוסף לעיסוקה כאנימטורית מתפעלת קנטור את האתר "מונפש" ביחד עם האנימטוריות חן חייפץ ודניאלה קופלר. "אנחנו משתדלות במונפש להביא לתודעת הציבור מה שקורה בעולם האנימציה הישראלית, על כל גווניו. לצערי אין מספיק מודעות. זאת עדיין נתפסת כאיזה נישה. אני חושבת שכמו שאנחנו מובילים בתחומי המדע והטכנולוגיה, זה יכול להיות גם המצב בתחום האנימציה בארץ".

בינתיים, נפגשת הקהילה באירועי שיא מעטים למדי שמתקיימים מדי שנה, כמו פסטיבל האנימציה השנתי "אנימקס", הפסטיבל החדש של ירושלים ובפרויקטים כמו "לופ דה לופ", שהחל להתקיים גם בישראל כחלק מתנועה עולמית. מדובר בפרויקט המתקיים מדי חודשיים, ובמסגרתו יוצרים אנימטורים לופים (כלומר, סרטונים קצרים עם פעולות שחוזרות על עצמן בלופ אינסופי) סביב נושא מסוים. הלופים מוקרנים במקביל ובסופו של דבר נבחר הסרט הזוכה. האירוע הקרוב יתקיים בחודש יוני בתל אביב. הפעם הנושא הוא תרנגולת.

פרויקט מסקרן נוסף מגיע מהסטודיו של תום קוריס וחני דומבה, שבימים אלו מסיימים סיבוב של שנה בין פסטיבלים עם סרט עצמאי בשם "לילי" (LILI), שיצרו בטכניקת סטופ מושן (כלומר הזזה סיזיפית של בובות וצילומן לכדי סרט מונפש, פריים אחרי פריים). את המימון לסרט קיבלו השניים ממפעל הפיס וקרן גשר. אורך הסרט עשר דקות, ויצירתו ארכה שנה וחצי. בקרוב יופץ ברשת לצפייה בחינם. בימים אלו מחפשים השניים מימון של קרנות ליצירת סרט קצר נוסף.

"לסטופ מושן יש כמה הבדלים מובהקים מטכניקות אחרות באנימציה", מסביר קוריס על הטכניקה העכשווית. "באנימציה הקלאסית יש עניין סביב צבע וקו, אצלנו יש אלמנט של חומרים ומישוש מרקמים. למשל, כשחיפשנו שיח לסרט אז יצאנו לשדות לחפש ענפים קטנים עם המון פרטים. ואם זה חול, אז טחנו חול אמיתי כדי שיהיה דק ושלא יהיה פער כשנעשה קלוז אפ של רגל הולכת על חול. נכנסנו וצללנו במשך שנה וחצי לקנה מידה קטן".

על-פי קוריס, יש עלייה בשנים האחרונות של יוצרי אנימציה בסטופ מושן בעולם וגם בישראל, ודוגמה לכך בסרטי קולנוע באורך מלא שצפויים לצאת בקרוב ומבוססים על טכניקה זו, כמו למשל של הבמאי ווס אנדרסון בסרט "מר שועל המהולל". "גם בישראל יש התפתחות, בעיקר בזכות המחלקה לאנימציה במכללת ספיר שראש המחלקה שלה הוא 'סטופיסט', מה שמוביל לכך שיש הרבה סטודנטים בספיר שהסרט גמר שלהם מבוסס על הטכניקה הזו".