בעיית הפליטים והמסתננים בדרום תל-אביב עולה שלב

בשעות הערב של יום חמישי שעבר ירדה תחושה מבלבלת ונדירה של נורמליות על רחוב סולומון שבשכונת נווה שאנן בתל-אביב. הרחוב, שבצדו המערבי עמדו במשך שנים בשיממונם רציפיה הנטושים של התחנה המרכזית הישנה, הפך לפני שנות דור לאזור אקס טריטוריאלי. האומללים שבאומללים - נרקומנים, זונות, תשושי נפש - השתלטו עליו. הליכה לאורכו נראתה כמו מסע בתוך התופת של דנטה.

אולם בחודשים האחרונים שינה רחוב סולומון את פניו: בחלקו המזרחי עדיין אפשר לראות את המתים המהלכים עוסקים בשלל פעולותיהם מחרבות החיים, אולם מעבר לכביש הלא רחב במיוחד, הולכת ומתעצבת מציאות חדשה. בהשקעה כספית לא מבוטלת ניקתה העירייה את שטח התחנה הישנה, סללה עליו מגרש חניה גדול והקימה לצדו גן שעשועים חדיש ומושקע. עמודי תאורה התרוממו מתוך האספלט, מדשאות ירוקות נשתלו. שלט גדול, כחול ומואר שעליו כתוב "משטרה" מתנוסס מעל בניין הבאוהאוס הארוך והמשופץ שניצב לצד הגינה. העיר, המדינה וכוחות השוק תובעים מחדש את ריבונותם על האזור שעליו ויתרו.

כדי לחגוג את הקמת הגינה הציבורית היפה, ליצוק שמן על גלגלי הג'נטריפיקציה ולהעביר לתושבי האזור החדשים והוותיקים מסרים מפייסים ומעוררי תקווה, ערכה העירייה בשטח המשופץ את אחד מאירועי הלילה הלבן שלה. דוכני מזון ממקומות שונים בעולם הוצבו מתחת לאוהל גדול ולבן ומסביבו מוקמו מיצגים שלא הועלו באש בפסטיבל מידברן שנערך לאחרונה בנגב.

לשמחתם של כולם כמעט, הציבור הצביע ברגליו ולקראת השעה שמונה המתחם כבר היה מפוצץ באדם. תל-אביבים מכל רחבי העיר זללו והעלו זיכרונות, מבקשי המקלט שמתגוררים בשכונה התבוננו בנעשה בסקרנות, וילדים בני כל הגזעים שיחקו יחדיו. לקראת חצות אפילו הגיע למקום מפכ"ל המשטרה.

לרגע ניתן היה לחשוב שמישהו הצליח לנטרל את חבית חומר הנפץ של דרום תל-אביב, אולם כדרכם של דברים שמתרחשים בחום הגדול של הקיץ, גם אירועי הלילה הלבן במתחם סולומון החדש בהחלט יכולים להתגלות כפאטה מורגנה: בשנתיים האחרונות נרשמת רגיעה יחסית ברחובות הקשים של דרום תל-אביב; המאבק של מבקשי המקלט בעד שיפור תנאיהם ושל המדינה ושל רבים מתושבי האזור בעד הרעתם אינו מייצר כותרות דרמטיות; אבל אפקט "חוק הפיקדון" החדש שעליו יפורט בהמשך, ופסיקת בג"ץ בעניין היכולת לגרשם לרואנדה או לאוגנדה - עשויים לגרום לכל זה להשתנות.

כך סבורה גם הפעילה הוותיקה שפי פז, הבולטת בקוראים לגירוש מבקשי המקלט מישראל, ואחת הבודדות שלא שמחו באירוע. היא הסתובבה במתחם בפנים מכורכמות ואמרה לי שהיא רואה באירוע לא יותר מניסיון של העירייה להשכיח את מצוקתם של תושבי האזור הישראלים באמצעות יצירת מצג שווא זמני של דו קיום בין הקהילות.

פז אינה מאמינה לנתונים הרשמיים האחרונים של רשות האוכלוסין וההגירה, לפיהם חלה ירידה של כ-20% במספר מבקשי המקלט החיים בדרום תל-אביב וכי כ-15 אלף בלבד מהם חיים באזור. לדעתה, המספר יותר מכפול ממה שדווח, והיא מזכירה שבכל מקרה הוא אינו כולל ילדים.

פז מודה שתחושת הביטחון באזור השתפרה ואומרת שמשום כך, לאחרונה היא מדברת הרבה יותר על מה שהיא מכנה "תחושת הזרות" של הישראלים באזור. הנרקומנים, היא אומרת, נדחקו מגינת לוינסקי לאחר שהוריהם של הילדים האפריקאים התלוננו בפני המשטרה, והתוצאה היא שכעת הם נמצאים בחצרות הבתים ובחדרי המדרגות. נקודה נוספת ומשמעותית שפז מעלה נוגעת למה שהיא מכנה "הנזק שבאיחוד המאבקים" - כלומר, מאבקם המוצדק, מבחינתה, של הפליטים מדרום סודן, שאוחד עם מאבקם של האריתראים: "אני מאמינה שיש פה כמה אלפי פליטים שמשלמים מחיר מאוד יקר על איחוד המאבקים. השמאל דפק להם את הצורה!".

אדם אחר שנכח באירוע ודווקא נראה די מרוצה ממנו על אף שפניו שידרו גם מתיחות, היה סגן ניצב צחי שרעבי, מפקד תחנת שרת האחראית על האזור. שרעבי נכנס לתפקיד לפני כחצי שנה והוא נראה מחויב מאוד להחזיר לאזור את מה שהוא מכנה "משילות": "אני רוצה שכולם יבינו שיש פה מדינה, משטרה וכללי משחק", הוא אומר. "כרגע הם פה ואני לא יכול לשנות את זה".

ואכן, נוכחות המשטרה באזור בולטת מאוד לעין בחודשים האחרונים. שרעבי מעביד את שוטריו מסביב לשעון במאבק נגד סוחרי סמים שאותם הוא מכנה "עבריינים רב תחומיים" באזור התחנה המרכזית וגינת לוינסקי, בסיורים בלתי פוסקים כדי לעצור שודדים מזדמנים ולהקנות לאזרחים תחושת ביטחון, והוא פועל ללא לאות בניסיון לצמצם כמה שיותר את מספר החמארות (כינוי למסבאות שוק) של מבקשי המקלט. האלכוהול, הוא אומר, הוא הרעה החולה הגדולה ביותר בקרב הזרים. גברים צעירים מכלים את כספם ואת זמנם בחמארות הללו והאלימות שמרימה את ראשה עם השכרות מופנית כלפי נשות הקהילה וכלפי עוברי אורח. משום כך, לצד הפעילות הסמויה הרגילה, המשטרה יוזמת לאחרונה גם פעילויות שבהן הבלשים מתחזים לחסרי אונים במטרה לעודד ניסיונות שוד נגדם ואז עוצרים את התוקפים. כדי שהמסר שהמשטרה נמצאת בכל מקום יעבור לרחוב, שרעבי יודע שהוא לא יכול להוריד לרגע את הרגל מהגז.

שרעבי אומר שהוא לא יכול להתייחס למספרים האחרונים ששחררה רשות האוכלוסין, אבל טוען שרמת הפשיעה בקרב הזרים גבוהה יותר מרמת הפשיעה בקרב האוכלוסייה. "אלו לא תחושות אלא מספרים", הוא מדגיש. "אלימות במשפחה יש אצלם יותר בצורה משמעותית. זה אולי בגלל תרבות ואולי בגלל המצוקה שלהם בארץ. עבירות לא פשוטות של הזנחה שגורמת לכך שילדים נעדרים אתה רואה הרבה מאוד. עיקר הפשיעה של הזרים היא בינם לבינם. אצל הזרים יש פחות התארגנות של כנופיות והפשע האלים הוא יותר ספונטני ונובע הרבה פעמים משכרות. בגלל זה אנחנו נלחמים בכל האמצעים בחמארות. פועלות כרגע 67 חמארות באזור שלי וב-51 מהן מוכרים אלכוהול. צמצמנו את המספר בעשר מתחילת השנה, אבל זה מסובך. ממתינים כרגע 23 צווים שיפוטיים לסגירה של מקומות, אבל צריך להבין שגם הם לומדים. הם מפעילים עורכי דין, הם לומדים את כללי המשחק".

החל מ-2007 נכנסו לישראל באופן לא חוקי 64,371 בני אדם שאותם מגדירה המדינה כ"מסתננים". 72% מהם הגיעו מאריתריאה ו-20% מסודאן. במשך השנים, למעט בנייתה של חומה לאורך הגבול עם מצרים, שחיסלה את התופעה כמעט לחלוטין, נקטה המדינה מדיניות שמבוססת על אי נקיטת מדיניות. מצד אחד, ישראל חתומה על אמנות בינלאומיות שאינן מאפשרות לה להחזיר לארצותיהם את אזרחי אריתריאה וסודאן השוהים בתחומה. מצד שני, המדינה כמעט שאינה בודקת את בקשות המקלט שמוגשות, מכירה רק בבודדים כפליטים ועושה ככל שהיא יכולה על מנת להמאיס על אלו שנכנסו לשטחה את החיים פה.

בגדול, הרעיון הוא ליצור מצב שמבקש המקלט יתייאש מהחיים פה, יחתום על טופס הסכמה ל"עזיבה מרצון", יקבל 3,500 דולר מהמדינה ויעלה על מטוס שייקח אותו אל אוגנדה או אל רואנדה. שם, הוא יצטרך להחליט מה הלאה.

הכלים המרכזיים שעומדים לרשות המדינה הם חוק ההסתננות, שמאפשר לזמן למתקן חולות אנשים חסרי מעמד ולכלוא אותם לתקופה של עד 12 חודשים, והטלת שורה ארוכה של מגבלות שהופכות את החיים היומיומיים של אלו שב"אזרחות" לקשוחים במיוחד.

האפקט המאיים של חולות, טוענים תומכי הגירוש, עוקר מתוכן בעקבות שורה של עתירות של ארגוני זכויות אדם שהגבילו את זמן הכליאה בו. כעת, אחרי שמבקש מקלט מסיים את תקופת הכליאה שלו בחולות, הוא משוחרר ולא ניתן לזמן אותו שוב למתקן. המגבלות היחידות שמושתות עליו הן איסור להתגורר בתל-אביב או באילת. מנתוני רשות האוכלוסין עולה שטענת תומכי הגירוש כנראה נכונה. מאז הקמת חולות בדצמבר 2013 נקלטו במתקן 12,031 זרים. מתוכם 9,873 שוהים כעת בישראל. כלומר, רק 2,158 מאלו שנכנסו בשעריו החליטו לעזוב את הארץ. מנגד, יהיו שיטענו שעצם האיום בכליאה במתקן הביא רבים לארוז את מטלטליהם ולעזוב את הארץ. כיום, בכל מקרה, שוהים בחולות 1,689 זרים - הרבה מתחת לתפוסתו המקסימלית של המתקן.

הכלי האחרון שהתווסף לארסנל הכלים שמטרתם להמאיס על מבקשי המקלט את החיים בארץ, הוא "חוק הפיקדון", שנכנס לתוקף ב-1 במאי. החוק מחייב את המסתנן, מבקש המקלט, הפליט - תקראו לו איך שתרצו - להפריש 20% משכרו לקרן מיוחדת. הכסף שיצטבר ישתחרר לכיסו רק כשייצא מהמדינה. בנוסף, יחויבו מעסיקיהם של מבקשי המקלט להפקיד 16% משכרם, שגם הם יועברו למועסק רק אם הוא יחליט לעזוב את הארץ. המטרה, כמובן, היא להקשות על מבקש המקלט להתקיים בישראל וכך לדרבן אותו לעזוב.

יוזמי החוק מאמינים שרוב רובם של מבקשי המקלט שהגיעו לישראל מאפריקה הם למעשה מהגרי עבודה, ושפגיעה בכיסם תיטול מהם את המוטיבציה העיקרית לשהותם בישראל. אם הם צודקים, אנו צפויים לראות בחודשים הקרובים זרם הולך ומתגבר של אפריקאים שיחליטו שישראל כבר לא מספקת עבורם את הסחורה.

לעומת זאת, אם רוב האפריקאים לא ישתכנעו שחייהם באוגנדה וברואנדה יהיו טובים יותר מחייהם בארץ (וכל האינדיקציות מראות שזה המצב), חוק הפיקדון עשוי להחמיר את המצב הקשה גם כך של רבים ממבקשי המקלט. על-פי התרחיש הזה, גברים שהועסקו עד כה בצורה חוקית יתניעו מחדש את שוקי העבדים של עובדי היום המזדמנים שכמעט נעלמו בשנים האחרונות; אימהות חד הוריות יגיעו לחרפת רעב וידרדרו לקבצנות או לזנות כדי לתמוך בילדיהן; הגינות הציבוריות יתמלאו שוב בחסרי בית; והפשע ההישרדותי (שעשוי להיות אלים מאוד) יתגבר.

כל הצדדים שמעורבים במאבק נושאים את עיניהם לירושלים. בחודשים הקרובים צפוי בג"ץ להכריע לגבי מידת חוקיותם של שני הכלים העיקריים שנותרו בידי המדינה - חוק הפיקדון והאפשרות לשלח מבקשי מקלט לאוגנדה ולרואנדה. פסיקה לכל צד צפויה לחמם את הרחובות ואולי אף להצית אותם.

בחינת נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, מעלה שברמת המאקרו, מדיניות המאסת החיים בישראל על מבקשי המקלט אכן עובדת, גם אם לא בקצב שהמדינה רוצה. הנתונים העדכניים ביותר מראים כי כיום נמצאים בישראל 39,274 איש שמכונים מסתננים. ביוני 2016 היה מספרם 42,147.

ימי השיא של ה"עזיבה מרצון" נמצאים אמנם מאחורינו, אך הזרם נמשך. ב-2016 עזבו את ישראל "מרצון" (על הטרמינולוגיה של הרשויות אפשר כמובן להתווכח) 3,246 זרים. בשלושה החודשים הראשונים של 2017 עזבו עד כה 1,273 מהם. יש להניח שנתוני הרבעון השני של השנה, שיפורסמו בהמשך הקיץ, דומים למדי. לכך יש להוסיף את העובדה שמתחילת השנה לא הצליח איש להיכנס לישראל ממצרים, וגם בשנים שעברו מאז השלמת החומה שעל הגבול המספרים היו מזעריים.

ברמת המיקרו - בני האדם האמיתיים שמרכיבים את הנתונים היבשים - קשה למצוא מישהו שמרוצה מהסידור של ממשלת ישראל. תושבי דרום תל-אביב שמצאו את עצמם נשטפים בכמויות עצומות של זרים נואשים וקשי יום שמתחרים בהם על המשאבים המדולדלים ממילא של האזור, הפכו עם השנים לעוינים במיוחד. רבים מהם לא יסתפקו בשום פתרון מלבד גירוש.

מצד שני, האריתראים והסודאנים שהיכו פה שורש, התארגנו על מקומות עבודה ולמדו מעט על זכויותיהם המוגבלות, גם אינם מרוצים ממעמדם. הם יודעים שהישראלים אינם מעוניינים בנוכחותם, והעובדה שהמדינה אינה מוכנה לתת להם מעמד, לא רק שמציבה עננה כבדה של חוסר ודאות מעל ראשם, אלא שהיא גם חוסמת כל אפשרות למוביליות חברתית. רוב מבקשי המקלט שאיתם דיברתי אומרים שהם אינם מעוניינים לחזור לארצותיהם, אבל גם לא להישאר פה. האריתראים, שמהווים 72% מסך אלו שהמדינה מכנה מסתננים, מנסים להגר בעיקר לקנדה ולשוודיה. הסודאנים חולמים על חיים חדשים בארצות הברית.

אורית מרום, מנהלת הפעילות הציבורית של א.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל), אומרת שחוק הפיקדון יפגע בחלשים ביותר מקהילת מבקשי המקלט בישראל. "יש המון משפחות של אימהות חד הוריות; יש חולים ואנשים עם מוגבלות שעובדים חלקי משרה מאוד קטנים ושמקבלים משכורת שגם ככה מאפשרת להם רק לחיות כמו כלבים בחורים בדרום תל-אביב. האנשים הללו ייפלטו לקהילה, וזה אומר שהגינות הציבוריות בדרום תל-אביב יתמלאו מחדש".

- לא נראה לך שחלק מהם יגידו לעצמם שזה לא שווה להם ויבקשו לעזוב את הארץ?

"אתה יכול לראות בנתונים של רשות האוכלוסין מיהם העוזבים. אין משפחה אחת שעזבה לאוגנדה או לרואנדה. אין אם חד הורית אחת שעזבה לשם. החלשים לא עוזבים. אף אחד לא חושב שיהיה לו טוב שם, אז מי שעוזב אומר לעצמו שהוא יגיע לשם וימשיך משם במסע הפליטות שלו. רובם מנסים להמשיך משם צפונה לאירופה. חלקם מגיעים ללוב ונכלאים במחנות עינויים שם ורבים אחרים טובעים בים כדי להגיע לגרמניה או להולנד על מנת לקבל שם מעמד. אם חד הורית אומרת לעצמה שהיא תמות פה ולא תלך לטבוע בים עם שלושה הילדים שלה. חולי סרטן או פוליו לא יילכו למסע הזה. לאוכלוסיות מוחלשות אין מה לעשות ברחובות קמפאלה (בירת אוגנדה, ש' ס')".

בפנייה דחופה ששלח לאחרונה א.ס.ף ל-12 רשויות מקומיות, מתריע הארגון בפני המצב החדש שעשוי להיווצר עד סוף הקיץ, ודוחק בהן להכין את זרועות הרווחה שלהן כדי לטפל במצוקה שתעמיק. "עוד חודשיים ילדים יגיעו לבית הספר בלי אוכל", מזהירה מרום, "ילדים יגורו באוהלים בגינות ציבוריות ולא יהיה לאימהות כסף לחיתולים".

סנ"צ שרעבי לא פוסל את האפשרות שמגמת השיפור היחסי שנרשמה לאחרונה בשטח תתהפך בגלל השפעת חוק הפיקדון: "יש בזה היגיון, אבל אני לא יודע אם נראה פה משהו דרסטי. עם זאת, אני לא מחכה לתוצאות. התרחיש הזה קיים, אבל תזכור שגם היום הפשע הוא פשע הישרדותי. אני חושב שרוב מי ששודד היום לא היה עושה את זה במצב אחר. אני נערך להרעה במצב בדרכים שלי. אני לא רוצה לחכות. אני צריך להגביר את המאמץ המניעתי. גינת לוינסקי יכולה להשתנות תוך שבוע. אם אני מוציא את הניידת שיש לי שם 24/7, אני תוך שבוע מאבד את הגינה ולכן אני לא מוותר".

אסמאית מהרציון, אריתראית בת 29 נשואה ואם לילדה בת תשעה חודשים הגיעה לישראל לפני שש שנים וחצי. היא עובדת בוועד למלחמה באיידס ואומרת שחוק הפיקדון ישפיע על כל מבקשי המקלט, אולם בייחוד על נשים ועל ילדים. "בגלל החוק ירדו לי עכשיו מהמשכורת כמעט 2,000 שקל וזה ממש הרבה בשבילי. הם רוצים שנלך מפה למקום אחר, אבל לאן נלך? אין לנו לאן ללכת. אף אחד לא ייצא ויהיה פליט במקום אחר. אנחנו לא פה מבחירה. רודפים אותנו במדינות שלנו ובגלל זה אנחנו פה. אנחנו לא רוצים להיות פה כל החיים שלנו. כשהתנאים יהיו טובים נחזור לבית שלנו.

"אני למשל לא יכולה לחזור לאריתריאה כי יצאתי משם בניגוד לחוק ואם אני אחזור יכניסו אותי לבית הסוהר שם, ורוב האריתראים פה במצב הזה. אנשים לא יכולים לקחת את הילדים שלהם חזרה לשם ואז ייכנסו לבית סוהר. גם באוגנדה וגם ברואנדה אני לא אקבל הגנה. אנחנו יודעים שהמצב של אנשים שעברו לשם ממש לא טוב. אני מכירה אנשים שחשבו ששם יהיה להם יותר טוב כי הם לא יכלו לסבול להיות פה יותר, אבל גם שם אין להם מסמכים ושום זכויות ואין להם במה לעבוד ומה לאכול. החיים שלהם יותר גרועים באוגנדה או ברואנדה. אין לנו ברירה.

"לי לפחות יש בעל ושנינו עובדים, אבל אימהות חד הוריות - אין מי שיעזור להן. אישה שמרוויחה 5,000 שקל, ומורידים לה את הכסף הזה, מה נשאר לה? היא צריכה לשלם שכירות, היא צריכה לשלם לבייביסיטרים של הילדים, היא צריכה לשלם לאוכל. איך אפשר? אישה כזאת תרד לרחוב עם הילדים שלה. היא תבקש כסף או תלך למכור את הגוף שלה כדי להכין את הילדים שלה. אנשים לא מבינים את זה".

תחקיר של "פוריין פוליסי" שהתפרסם בשבוע שעבר, מאשר את דבריה של מהרציון. כתב המגזין ששוחח עם אריתראים וסודאנים שהגיעו למדינה לאחר שהסכימו לחתום על "עזיבה מרצון" מישראל, טוען שלדבריהם, עם הגיעם של מבקשי המקלט לשתי המדינות האפריקאיות, הם גילו כי דבר אינו מחכה להם: לא תעודות פליט, לא אישורי עבודה ולא מעמד חוקי כלשהו. נציגי הממשלות המקומיות שפגשו אותם עם נחיתתם עשו הכול כדי להוציא אותם משם.

גם ברה תאעמה, בן 36 מאריתריאה, משוכנע שהשפעות חוק הפיקדון על קהילות מבקשי המקלט יהיו קשות, וגם הוא אומר שהחוק לא ישיג את מטרתו. הוא עצמו לא עובד בשנים האחרונות לאחר שנפצע בתאונה ונזקק לטיפול רפואי, אולם הוא מתנדב עם ילדים בני ארצו. אשתו מפרנסת אותו ואת שני ילדיהם: "אין לנו מה לעשות, אבל אנחנו חיים. יותר טוב בשבילנו למות פה. גם אנשים בלי משפחות לא יעזבו בגלל זה. אין לאנשים מה לעשות באוגנדה ורואנדה. תראה, ההורים אצלנו עובדים מהבוקר עד הערב כדי להתפרנס. הפוליטיקאים שלכם חושבים שאם יהיה לנו קשה יותר אנחנו נחזור למדינה שלנו או למדינה אחרת, אבל הם צריכים לדעת שלא הגענו הנה בשביל הכסף! הגענו הנה כי אין לנו כבוד ומדינה. אין לנו שום דבר! אנחנו עבדים בישראל עד שיהיה לנו פתרון. אם יהיה פתרון במדינה שלי, אני לא מחכה. תוך שתי דקות אני חוזר. אבל אין לי פתרון. אני פה שמונה שנים. אחרי שיצאתי מאריתריאה עברתי למצרים וחייתי שם כמעט שנה. הייתי שם פליט ואפילו קיבלתי שם כסף, אבל אני נוצרי והם לא נתנו לי ללמד תורה. קיבלתי מכות כמה פעמים וברחתי לישראל כי חשבתי שפה יהיה לי יותר טוב. היה עדיף לי להישאר במצרים. אנשים שהיו איתי שם, עכשי ו הם באוסטרליה".

כשאני שואל את שפי פז מה היא מתכוונת לעשות אם בג"ץ יפסול את חוק הפיקדון, כמו גם את האפשרות להוציא את מבקשי המקלט למדינה השלישית, היא מתרתחת: "במקרה כזה אפשר להוריד את הדגל, לקרוע קריעה וללכת הביתה. אנחנו נלך למאבק אחרון, למאבק מאסף מטורף למען הפיזור שלהם ברחבי הארץ, ונעשה להם פה את המוות. אנשים אומרים לי שאנחנו קומץ ושאין לי חיילים, אבל יש מאחוריי עשרות אלפי אנשים. למה אין לי חיילים? כי הדבר הזה נמשך כבר עשר שנים! אנשים נשברו, השלימו עם המצב ומראש לא היו להם כוחות להילחם. מה שקרה פה זה שהחריבו את הקהילה הישראלית. כשאנשים מרגישים שכבר אין קהילה, אז באמת כל אחד לעצמו. בגלל זה בתקופה האחרונה אנחנו מנסים לבנות פה מחדש תחושה של קהילה. כדי שלאנשים שוב תהיה סיבה לצאת לרחובות".

הילדים - פצצת זמן חברתית

המציאות בדרום תל-אביב, שהייתה עגומה ומסובכת מן הרגע הראשון, רק הולכת ומסתבכת לאור העובדה שבשנים האחרונות נולדו למבקשי המקלט אלפי ילדים. על-פי ההערכות, קצב הילודה בשנים האחרונות עומד על כ-1,000 בשנה. על-פי נתוני רשות האוכלוסין, ישנם כיום כ-5,280 ילדים - כ-5,130 אריתראים וכ-150 סודאנים. הנתונים, אומרים ברשות, נמסרים בעירבון מוגבל: ראשית, מפני ש"מרבית הנתינים שהסתננו לישראל הגיעו ללא תיעוד מזהה ולכן המידע הקיים נעשה אך ורק על-פי הצהרתם. שנית, מאחר שרישום קטינים שנולדו בישראל נעשה בכפוף להצגת הודעת לידת חי, שמונפקת בבתי החולים, "לעיתים קרובות מדובר במידע שאינו מלא או שיש קושי לאמתו". שלישית, רישום הילדים החל רק ב-2013, כחמש שנים לאחר גל ההגירה.

מי שמסתובב בשכונות הדרומיות של תל-אביב, יכול לראות את התוצאה בקלות: נשים אריתראיות צעירות שמטופלות בשניים, שלושה או ארבעה ילדים; הגנים המאולתרים והצפופים המכונים "מחסני תינוקות" מתפקעים מפעוטות; ועיריית תל-אביב ומשרד החינוך שמוסיפים עוד ועוד כיתות גן ובית ספר, על מנת לספק מענה להתפוצצות האוכלוסין - דבר שכמובן מתסיס את הרוחות בקרב התושבים הוותיקים.

בעוד שהוריהם בחרו להגיע לפה, ילדיהם של מבקשי המקלט לא בחרו את הסטטוס שלהם, והם גדלים לתוך מציאות מורכבת וקשה. הם חיים בדלות ובדרך כלל רואים את הוריהם, שעובדים מסביב לשעון, הרבה פחות מהילד הישראלי הממוצע. עד גיל 3 רובם מעבירים את הזמן ב"מחסני תינוקות" וסובלים מהזנחה, היעדר גירויים ותזונה גרועה. כשהם גדלים, הם מוצאים את עצמם קרועים בין זהויות, שפות ותרבויות. כיוון שהעברית שבפיהם בדרך כלל טובה יותר מזו של הוריהם, מוטלת על כתפיהם אחריות כבדה, שמצד אחד שוללת מהם את הילדות ומצד שני גורמת לקריסת הסמכות ההורית בבית.

כשהם מתבגרים, הם מבינים טוב יותר את מצבם הייחודי ולא יכולים להתחמק מהשוואות לחבריהם ללימודים שמחזיקים באזרחות ישראלית או מעמד של תושבי קבע. אף שלמעשה הם לא מכירים מציאות אחרת מזו הישראלית, העובדה שהם אינם זכאים לתעודות אינה מאפשרת להם להשתלב בחברה. בעוד שחבריהם לספסל הלימודים שמוצאם פיליפיני, תאילנדי או מולדבי מתגייסים לצה"ל ועולים על המסלול להיטמעות בקולקטיב, הבוגרים האריתראים והסודאנים מוצאים את עצמם עוסקים בעבודות דחק, בדיוק כמו הוריהם. במקרים אחרים - וישנם כבר תקדימים לכך - מזומנים נערים אריתראים וסוד אנים שהתחנכו בישראל למתקן חולות מיד עם הגיעם לגיל 18.

העוני, תחושת הדחייה, ההסתגרות בקהילות, היעדר תפיסת אופק ועתיד, והקנאה בכל אלו שנהנים מכל הדברים שנשללו מהם, מייצרים אצל הצעירים הללו תסכול וכעס. כשאלפי הילדים שמציפים בשנים האחרונות את דרום תל-אביב יגדלו, התוצאות עשויות להיות עגומות מאוד, הן עבורם והן עבור הישראלים שיבואו עמם במגע. בהיעדר מדיניות שמתייחסת לגורמים הללו ומציגה מתווה לפתור אותם, מתבשלת בדרום תל-אביב פצצת זמן חברתית.

 שיעור העזיבה מרצון של אפריקאים

 בקשת מקלט של האפריקאים לפי ארץ מוצא