תמונתו של יחזקאל לזרוב

אני אוהב את הראש של יחזקאל לזרוב, והסיבה לכך היא שאין לי מושג מה עובר בו. אם זו "אליס" שלו, שלקחה את ארץ הפלאות אל עולם הבלהות, או הנגיעה בשכול, בעיבוד המטלטל ל"נופל מחוץ לזמן" של גרוסמן - שתיהן בתיאטרון גשר - להצגות של לזרוב אתה יודע איך תיכנס, אבל אין לך שום יכולת להעריך כיצד תצא מהן. אף אחת מהן לא דומה לאחרת. הן אינן ליניאריות ושלא כמו מרבית היצירות, הן אינן מצטמצמות ככל שנוקפות הדקות. ההצגות שלו נפרסות לרוחב, נפתחות מרגע לרגע, ופועלות הרחק מחוץ לאזור הנוחות של הקהל הרפרטוארי (וגם של הפרינג', למען האמת).

לזרוב לא בא "לספר לכם סיפור" באופן המחזאי הקלאסי עם קונפליקט ופתרון, ובמאי שמסתובב באולם עם כפית להאכיל בה את הקהל שלו. תשכחו מזה: הוא בא לברוא עולם. מיצג ססגוני וגדול מהחיים, המוצף בדימויים, במבע, בשמע, בתנועה, בתאורה ובהצללה, וכולם מזומנים - בין זה הטייגר-שארק של דמיאן הירסט ובין זו המראה של וולווט אנדרגראונד - אורגיה של חושים, שבה הקהל מוזמן למצוא את עצמו, וגם להרגיש משהו. להתעורר מן התרדמת.

העיבוד של לזרוב ל"תמונתו של דוריאן גריי", הרומן הפילוסופי המופתי של אוסקר ווילד, שעולה בימים אלה בהבימה, הוא לא פחות מאשר מאסטר-פיס. יצירת אמנות סוחפת, מקורית ומעוררת השראה, שעצם העובדה שהיא מוצגת בלב הקונצנזוס מהווה נס בפני עצמו, ותעודת כבוד למנהלי התיאטרון הלאומי. הצגה שיותר מאשר מביאה את סיפורו של אותו הדוניסט צעיר ופוסט-פאוסטי, שמשחית את נשמתו תמורת חזותו הנערית, היא משתמשת בו. כן, ממש כמו הדמויות של ווילד - אם זה באזיל הולוורד, אותו צייר שמשתמש בדוריאן גריי על מנת לצקת בדיוקנו מנשמתו שלו, ואם זה הלורד הנרי שמוצא טעם לחייו באמצעות אותו עלם יפה תואר - גם לזרוב משתמש בדוריאן גריי כדוגמן לפרשנותו שלו. חומר ביד היוצר על מנת להעביר אליו מנשמתו שלו. וכשמביאים בחשבון שלזרוב גם מגלם את גריי, ובכישרון ובכריזמה, החוויה רק מתעצמת.

נקודת המוצא של לזרוב היא היפוך היוצרות, בכך שהוא מגיש את הטרגדיה מהסוף אל תחילתה, וכך מייצר את מה שהוא מכנה הומאז' לנעורים. הווה אומר, דווקא מן הסיאוב והשחיתות שאחזה בנו, כלומר בדוריאן, הוא מבקש לחזור אחורה בזמן אל הרגע הטהור שבו הכול עוד היה אפשרי, ואולי ממנו עשוי להתחיל גם התיקון. זה תרגיל לא קל - לא מחשבתית ולא בימתית, ואכן התמונות הראשונות בהצגה כמו מרצדות. אבל ברגע שהמוח מוכן לשחרר, ההיפוך לא רק שאינו מפריע, הוא אף מתמלא במשמעות. החיים כאקורד סיום ולא המוות.

זו יצירה שאפשר להתפלסף עליה רבות, אבל מילים אחרונות לחלק מהצוות המעולה שלזרוב גיבש סביבו: מרוברטו פולק, דניאל סבג וליאת אקטע ועד לגיל פרנק שמושלם כהנרי, ואקי אבני שבאזיל שהוא מגיש, הוא התפקיד הטוב ביותר שלו מאז ששב ארצה.