הפסיכואנליסט מייקל מאקובי, משרטט ארבעה טיפוסי אישיות שונים בראש ההנהלות של החברות הגדולות

בספרו החדש, "הנרקיסיסט הפרודוקטיבי" "(The Productive Narcissist"), שייצא לאור בחודש הבא, דן מאקובי בטיפוסי האישיות השונים שמוצאים בהנהלות של החברות הגדולות.

מאקובי מכיר היטב את התחום שלו: הוא שימש יועץ להנהלות של כמה מהחברות הגדולות ביותר בעולם, ויש לו היכרות אינטימית, ברמה של שמות פרטיים, עם מנכ"לים בכירים. כתוצאה מכך, התובנות שלו על המוחות שלהם עשויות בהחלט לעזור למשקיעים בימים סוערים אלה.

לפרויד, טוען מאקובי, היה מספיק מבט אחד על מנכ"ל וורלדקום לשעבר, ברני אברס, כדי להחליט מיד להיפטר מתיק מניות וורלדקום שלו, הרבה לפני שהחברה קרסה. מה שהיה מרתיע אותו הוא הגרנדיוזיות הבלתי-מרוסנת של אברס, שהפכה אותו ל"נרקיסיסט בלתי-פרודוקטיבי" - ההיפך מנרקיסיסט פרודוקטיבי. פרויד גם היה מנחש כבר בשלב מוקדם שמייקל ארמסטרונג, שאמנם הצליח בחברת יוז אלקטרוניקס, ייתקל באתגר שמעבר ליכולותיו בראשות חברת T&AT. איך? ובכן, ארמסטרונג לא עודד את חייליו, עובדי T&AT, ולא הפיח בהם רוח לחימה, אלא האשים אותם בכישלונות שלו - עוד איפיון מובהק של נרקיסיסט בלתי-פרודוקטיבי. מאקובי מסתמך על התובנות שפיתחו פרויד והפסיכואנליסט והסוציולוג אריך פרום ומזהה ארבעה טיפוסי אישיות בסיסיים: האירוטי, השיווקי, הנרקיסיסט והכפייתי (אובססיבי). כל טיפוס, אומר מאקובי, מתאים לתפקידים מסוימים בחברות מסוג מסוים. מבחינת המשקיעים, מה שחשוב הוא להבחין באי-התאמה של מנהלי-מפתח בחברות לתפקידיהם.

נתחיל בטיפוס ה"אירוטי". הוא - או היא - אינם סקס-מניאקים, אלא אנשים רגישים, התלויים באחרים והניזונים מהחנופה או ההערצה של אחרים. טיפוסים אירוטיים קל למצוא בשטח האמנות. לפי מאקובי, ליז טיילור היא טיפוס אירוטי, וכך גם הצ'לנית יו-יו מה. טיפוסים אירוטיים נהנים מניהול ספריות, בתי-ספר ומחלקות כוח אדם. אבל באופן כללי, הם מנכ"לים גרועים מאוד, משום שהם משתוקקים להנעים ולהשביע רצון, ולכן הם נמנעים מאימוץ עמדות נוקשות ומקבלת החלטות לא-פופולריות.

אבל טיפוסים אירוטיים יכולים להיות מנהלים מצוינים בדרגות הביניים, שבונים יחסים לרוחב כל החברה. לכן, כדאי לשים לב אם המנכ"ל מפטר הרבה מהם. מאקובי מציין ש-IBM ו-T&AT פיטרו הרבה מנהלי-ביניים כאשר עברו תהליכי downsizing בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 - והפיטורים הללו הגבירו את חוסר האמון ואת תחושת הבדידות של העובדים האחרים בחברות הללו.

הטיפוס ה"שיווקי", לעומת זאת, הוא זיקית שיכולה לסגל את עצמה בנקל למצבים משתנים ולהבחין במהירות במגמות או באופנות האחרונות. טיפוסים כאלו הם אנשי שיווק ומנהלי פרסום מצוינים. מוצאים אותם לעתים קרובות גם בפוליטיקה, בהוצאה לאור, בחברות הון סיכון ובשואו ביזנס.

הטיפוסים השיווקיים משתמשים לעתים קרובות באנשים מצליחים כמודלים לחיקוי. בספרו (שייצא לאור בהוצאת ברודוויי בוקס) כותב מאקובי שקרלי פיורינה, המנכ"לית של היולט-פקארד, חיקתה בהצלחה רבה טיפוס שיווקי מצליח אחר - את ג'ון צ'יימברס, הבוס של סיסקו.

פיורינה, טוען מאקובי, גם מדגימה היטב את אחד החסרונות של המנהלים השיווקיים: הם נוטים לקדם את עצמם יותר מאשר את החברות שלהם. המיזוג של HP עם קומפאק היה מהלך שבלע הון תועפות, ואשר אורגן בקפידה על-ידי "טיפוס שיווקי שניגן היטב על התקשורת", כותב מאקובי. מניות HP היו על רכבת הרים מאז נישואי ה-18.1 מיליארד דולר בין חברה זו לבין קומפאק, במארס אשתקד. מאז אמצע פברואר השנה, הרכבת הזו נמצאת בירידה תלולה.

טיפוס שיווקי יכול להיות, כמובן, אפקטיבי מאוד אם הוא מוקף בצוות טוב. מאקובי מביא כדוגמה את הדייר הנוכחי בבית הלבן: "ג'ורג' בוש הוא הנשיא הראשון שלנו שיש לו אישיות שיווקית, ביחד עם כמה אלמנטים אירוטיים. העמדות הפוליטיות שלו משתנות ביחד עם ציבור הבוחרים שלו. הוא נשען על אנשי-מפתח בצוות שלו כדי להכתיב את מדיניותו". אישיות ידועה אחרת שהיא טיפוס שיווקי היא הזמרת-שחקנית מדונה.

הטיפוס האובססיבי הוא אדם שנוטה לשמרנות ולפרטים הקטנים, שנהנה מלעשות את אותם דברים שוב ושוב, אבל בסולם עולה של אפקטיביות. לפי מאקובי, אלוף הגולף טייגר וודס הוא טיפוס אובססיבי, שיכול להתאמן על גומה אחת עד שהוא מכניס אליה 100 כדורים. בעסקים, האנשים הכפייתיים נוטים לאסוף ולצבור מידע, לתת אמון בנתונים יותר מאשר בבני אדם, ולהמציא לעצמם סטנדרטים מדויקים של ביצוע. וורן באפט הוא טיפוס אובססיבי בכל הנוגע לחיפושים אחרי השקעות ערך, למשל.

חברות שמרניות מנוהלות במקרים רבים על-ידי טיפוסים אובססיביים כאלו. מאקובי אומר שהיו"ר לשעבר של ג'ילט, קולמן מוקלר (שמת ב-1992) היה דוגמה קלאסית לטיפוס אובססיבי: הוא התמקד בעיקר בקיצוצי עלויות ובהגברת היעילות. בניצוחו של מוקלר, שנטל את שרביט הניהול באמצע שנות ה-70, עלו מניות ג'ילט ביותר מ-1,200%. דוגמה אחרת לטיפוס אובססיבי היא מזכיר המדינה קולין פאואל, "שזוכה הן לשבחים והן לביקורת על גישת הצעד-אחר-צעד הזהירה שלו לאסטרטגיה", כותב מאקובי. לדבריו, גם התחביב של פאואל - שיפוץ דגמי וולבו ישנים, מעיד בבירור על אישיות אובססיבית.

בשנות ה-70 ו-80, טוען מאקובי, רוב המנכ"לים היו אובססיביים. אבל בשנות ה-90, עם עלייתן של הטכנולוגיות החדישות, הטיפוס הנרקיסיסטי התנחל יותר ויותר בחדרי ההנהלות. "זהו בדיוק טיפוס המנהיג שאנחנו מצפים ממנו שייקח אותנו למקומות חדשים, שיבנה אימפריות מן ההתחלה", אומר מאקובי.

בלקסיקון של מאקובי, הטיפוס ה"נרקיסיסטי" - שלא כמו הבחור מהמיתולוגיה היוונית שהתאהב בדמותו הנשקפת מן המים - הוא בעל חזון שהוא או מאמינים שבאמת ישנה את העולם, ולא חשוב מה חושבים על כך כל האחרים. הנרקיסיסט הוא אולי טיפוס המנהל הנפוץ ביותר בימינו. דוגמאות? לארי אליסון מאוראקל, ג'ק וולש, לשעבר מ-GE, ורוברט ג'ונסון מרשת הטלוויזיה בלק אנטרטיינמנט.

טיפוסים נרקיסיסטיים לא-פרודוקטיביים רגישים יתר על המידה לביקורת, אדישים לעצות טובות ונוטים להגזמות. הם עלולים להפוך למבודדים, פרנואידים וגרנדיוזיים, אומר מאקובי. זהו הרקע לנפילותיהם המרהיבות של מרתה סטיוארט, ז'אן-מארי מסייה מוויוונדי וג'וזף נאצ'יו מקווסט.

בסך הכל, ארבעת טיפוסי האישיות העיקריים יכולים להופיע ב-32 שילובים שונים, חיוביים ושליליים. נרקיסיסט שמקדיש הרבה תשומת לב לפרטים - השילוב של נרקיסיסט עם אובססיבי - הוא המנכ"ל האידאלי. ביל גייטס ממיקרוסופט, אנדרו גרוב מאינטל וסידני הרמאן מחברת הרמאן אינטרנשיונל הם טיפוסים כאלו, כותב מאקובי.

הרמאן, גורו האלקטרוניקה, המציא מחדש את המפעלים שלו והפך אותם להומניים יותר, ובכך גם הציב מודל לחיקוי ליצרנים אחרים. חברת הרמאן נהנית כיום ממפעלי ייצור מהמתקדמים בעולם. מניית החברה עלתה בעשור האחרון כמעט ב-700%.

כמו שמאקובי רואה את זה, המשקיעים צריכים להתחיל להקדיש הרבה יותר תשומת לב להרכב הפסיכולוגי של הנהלת החברה. אם הוא צודק, כבר לא מספיק לקרוא את טופסי K-10 של החברה (הדו"חות הכספיים הנשלחים לרשות ניירות ערך); המשקיעים צריכים לדרוש גם דו"חות IQ-10.