מה הסיפור של מקי?

בסוף השבוע הקודם העביר רוברט מקי, האיש והאגדה ההוליוודית, סדנה לתסריטאים וליוצרים בסינמטק בת"א. במהלך השבוע של שהותו בארץ היה מקי, מורה מפורסם לתסריטאות - שלא לומר גורו של סיפורים - האטרקציה המרכזית ושיחת היום של מי שמתעניינים בכתיבה, בטלוויזיה, בקולנוע ובעיתונות בארץ. כבר היית אצל מקי? מה דעתך על מקי? וגם מקי מקיא עלינו (בדיחה שנוסתה עלי על ידי כל מי שדיבר איתי).

בהתעניינות במקי יש משהו נפלא, שבוודאי מעיד על התסיסה של הצורך לספר סיפורים, ועל האפשרות הפיזית ההולכת וגדלה להגשים את החלום הזה בתעשיה מתפתחת (למרות הכל) של קולנוע וטלוויזיה. עם זאת, מוזר היה לחוות את גל הציפיות והתקוות שעורר הגורו, כביכול סוף כל סוף הגיע האדם שילמד אותנו איך עושים את זה נכון, סטייל הוליווד.

מקי עורר בכולם את התקווה שלאחר חיפוש ממושך ימצאו את המפתח להפוך את הסיפור הפרטי שלהם למשהו מסחרי. משהו שמפיקים ירצו להשקיע בו כספים, וצופים יקנו כרטיסים לראותו. אודה שגם אני נכנסתי להיסטריה של להיטות לקראת הישועה המתקרבת, וכשלא השגתי כרטיסים (יקרים!) לסדנה בת שלושת הימים בסינמטק התאכזבתי.

בסוף בכל זאת הצלחתי לראות את האיש והגבות במיני-סמינר של הזכיינית קשת. מה יש לדבר, הוא חוזר כמעט מילה במילה על הכתוב בספרו, כך שאם רכשתם את הספר אתם יכולים לחוש שקטים ובטוחים שלא פספסתם כלום.

האם יש צורך ללמוד כיצד מספרים סיפור? התשובה היא שכן, רצוי מאוד ללמוד לספר. סיפור (בעיקר בגרסתו הקולנועית והטלוויזיונית) איננו דבר מטושטש וערטילאי כלל, אלא אמנות בעלת חוקים ומוסכמות ברורים, שדיון ראשון בהם מתקיים בספרו של אריסטו על הדרמה. חלק מהכותבים מפנימים את החוקים אינסטינקטיבית ומיישמים, ולכן הם נדמים לנו כמספרי סיפורים טובים יותר. אבל תמיד עדיף לדון בחוקים במודע, ולו רק כדי שתהיה היכולת להשתחרר מהם. עם זאת, חוקי הסיפור אינם תורה מסיני כפי שמקי היה מבקש להציג אותם. הספר שלו איננו "התנ"ך של כל אדם כותב", כפי שכתוב על העטיפה, אלא ארגז כלים שיש להתייחס אליו בחילוניות ובביקורתיות אם מבקשים להפיק ממנו תועלת כלשהי.

במהלך ביקורו, התגלה מקי כמורה שמרן ובעל דעות נוקשות. הוא דוגל באופן חד-משמעי בגרסה הקלאסית של הסיפור, מה שהוא מכנה "ארכי-עלילה", כלומר מבנה ליניארי עם התחלה, אמצע וסוף, השתלשלות אירועים סיבתית (בניגוד למקרית), התפתחות דרמטית, גיבור בעל רצון חופשי שנאבק בקונפליקטים חיצוניים, וסיום בעל משמעות. תשעים אחוז מהסרטים שאנו נהנים מהם יענו לקריטריונים האלו.

הרבה פחות מכך מחבב מקי סיפורים שבהם האדם איננו אדון לגורלו, המקריות שלטת, הקונפליקטים פנימיים והאבסורד הוא תחושה קיומית. נדמה שמקי אלרגי לפוסט-מודרניזם ולהתפתחות החשיבה בעשורים האחרונים. מבחינתו זהו אינטלקטואליזם ריק ועקר, ואין לו שום קשר עם הצרכים הרגשיים של הנפש האנושית, ועם הצורך של הקהל לקבל את מנת הסם של בידור ומשמעות. בנדיבות לבו הוא מסביר לכותבים הפוטנציאליים שאם ברצונם להתפרנס ממעשה ידיהם, עדיף מאוד שישאפו לעלילה הקלאסית, כי זו העלילה שהקהל רוצה בה ויכול לתקשר עמה. ובנקודה הזו קשה לחלוק עליו.

ברור ששום יצירה מקורית באמת לא תנבוט מציות עיוור להצעות של מקי. יתכן מאוד שהדרך הבטוחה מדי שבה הוא מציע לנו לארגן את תפיסת העולם שלנו איננה רלוונטית כיום. בטוח שאינה מסעירה, ובוודאי שהיא לא חדשנית. לספר את הסיפור על פי מקי פירושו לספר את הסיפור כפי שסיפרו אותו ב-2,500 השנים האחרונות, ועם כל הכבוד, יוצר אמיתי לא מסוגל להסתפק בזה.

טוב שמקי ביקר בארץ כדי שאפשר יהיה ללמוד ממנו וגם להתפכח ממנו. צריך להבין את החוקים שהוא מציע ולהסתייג מהם בו זמנית. נקווה שתלמידי הסמינרים שלו לא לקחו את ההצעות שלו ברצינות רבה מדי, אחרת צפויים לנו כאן טלוויזיה וקולנוע מהוקצעים, עשויים היטב ומשעממים.