אם יש אדם החב את עושרו והצלחתו לעיצוב ולחדשנות של מוצרים, צבי ימיני הוא האיש. המודעות לעיצוב היא שעיצבה את גורלו והפכה אותו ממהנדס מן השורה לאחד מאנשי העסקים הבולטים בארץ, ומבעליהן של החברות צאג והידרו. ארגזי הפלסטיק לכלי-עבודה, שימיני פיתח בעצמו, נמכרים היום ב-60 מדינות בעולם, מאה אלף מוצרים ליום.
הידרו תעשיות, החברה שהקים ימיני בשותפות עם סטף ורטהיימר, מייצרת גלגלות אוטומטיות לצינורות גינה, וצפויה למכור השנה כחצי מיליון יחידות ברחבי העולם. עוד פטנט המזין חברה שלישית, ששמה פולימר לוג'יסטיקס, הוא מעין ארגז המשמש להעמסת סחורה (נאמר, בקבוקי שתייה), ועם הגיעו לנקודת המכירה הופך למדף שעליו מוצגת הסחורה לקונים.
אין פלא, על כן, שימיני הוא אחד המטיפים הגדולים להכרה בחשיבות העיצוב לתעשייה, ומצר תדיר על מיעוט ההכרה בחשיבות הנושא בין תעשיינים בישראל. הוא ממליץ שבכל חברה המייצרת מוצרי צריכה יהיה מנהל עיצוב, מין CDO כזה, צ'יף דיזיין אופיסר, שמעמדו, שכרו וחשיבותו לא ייפלו מאלה של מנהל השיווק ומנהל הכספים. "ברוב החברות בישראל אין משרה כזאת", הוא אומר. "אצלי יש אנשים כאלה, הן בצאג והן בהידרו, ותפקידם נמצא ברמה האסטרטגית של החברה, לא ברמה של שרטוט סקיצות. הם צריכים לייעץ ליו"ר ולמנכ"ל".
מה כבר יש לעצב בצינור?
כאשר ימיני מדבר על עיצוב, הוא לא מתכוון למשמעות הצרה של המילה, לקו האמנותי הגרפי, המגע הסופי במוצר - אם כי גם זה, כמובן, חלק מהעניין. ימיני מתכוון למושג המאחד בתוכו גם צורה חיצונית, אבל גם חדשנות, רעיון, הברקה - לא כזאת הנוחתת בהשראה של רגע, אלא כזאת שנולדת מעבודה קשה, מאיתור נישות, מלימוד מדוקדק של לב הלקוחות, צורכיהם וטעמיהם.
כדי להמחיש, נגלגל כאן את סיפור הגלגלת. תחילתה בהמצאה, במסגרת החממה הטכנולוגית של הטכניון: ממציא בשם אהוד נגלר הצליח לבנות מנוע שעובד ללא חשמל או בטריות, רק על לחץ מים. עכשיו השאלה היתה, איזה מין שימוש יש למנוע כזה.
ימיני וסטף ורטהיימר החליטו שבוודאי יש כאן משהו, לפני שלוש שנים הקימו את הידרו תעשיות. הם לקחו קבוצת מעצבים, בדקו נישות אפשריות, והגיעו לקו מוצרים לגינה. התברר שבעיקר בארצות-הברית יש לא מעט אנשים מבוגרים בעלי אמצעים, שאוהבים לעבוד בגינה שלהם - גינה מהסוג הישן, בלי כל מערכות ההשקיה הממוחשבות - אבל מתקשים פיסית לעשות כל מה שעשו פעם, כמו לגלגל את הצינור לאחר ההשקיה. עבורם, צינור גינה המתגלגל בנגיעת כפתור הוא רעיון ממש טוב.
אבל בעצם ההמצאה לא נגמר העניין. עכשיו ישנה ההתאמה לקהלים שונים, שווקים שונים. עבור היפנים, למשל, היה צורך לפתח מוצר אחר מאשר לאמריקנים; הגינות שלהם קטנות יותר ומרוצפות חצץ, כך שהמוצר צריך להיות לבן כדי להשתלב בצבע. גם מראה הצינור החשוף נראה להם לא אסתטי, ולכן הוא הוסתר כולו בקופסה, ואף צורפה לו ידית, כדי למנוע אי-נוחות בחורף היפני הקר. הקהל בקליפורניה, לעומת זאת, חי בחוץ, והגלגלת הותאמה לתלייה על הקיר באוויר החופשי, ויוצרה בגוון קרם, כדי להתאים לצבע הקירות המקובל שם. השווייצרים לא אוהבים לקדוח חורים בקירות, לכן פותחה עבורם גלגלת שממוקמת על הארץ. עבור האלפיון העליון, שמרהט את הגינה בעץ טיק, פותחה גלגלת מצופה בעץ כזה. רשת וולמארט ביקשה מוצר ללקוחות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שמחירו לא יעלה על 29 דולר. עבור רשת אחרת, הפונה למשפחות עם הכנסה של 200 אלף דולר ומעלה, עוצב מוצר שמחירו 80 דולר.
הפיתוח האחרון במוצר הוצג לאחרונה בתערוכת הגינון העולמית בלאס-וגאס: גלגלת עם כיור מעליה, שמקבל מים באמצעות אותו לחץ מים שמגלגל את הצינור. ההמצאה הזאת התבססה על החיבה של האמריקנים לברביקיו בגינה, וענתה על הצורך בשטיפת ידיים וירקות. "זה נקרא עיצוב", אומר ימיני. "לכל שוק צריך להתאים את המוצר, היישומים, העיצוב, הגודל, האפליקציות, המחיר. ברגע שהבנת את זה, אתה יכול מכאן לכבוש את העולם".
בינתיים, כיבוש העולם באמצעות גלגלות אוטומטיות לצינורות גינה יתקרב השנה למכירות של 20 מיליון דולר. אגב, ניסיון אחר לכבוש עולמות באמצעות פטנט, בתי-שימוש כימיים לחתולים, חברה שימיני השקיע בה בעבר, לא עלה יפה.
מיליון דולר ביד מגרשון זלקינד
ימיני סיים את לימודי ההנדסה בטכניון והחל לעבוד בייצור, אולם מהר מאוד עבר לעיצוב. בין השאר, הוא ניהל את הפיתוח בחברת כתר פלסטיק בשנות ה-80, ולאחר מכן הקים חברה משלו לפיתוח מוצרים. ב-1990 גרשון זלקינד בא אליו, נתן לו מיליון דולר ואמר לו, "תפתח לי את המזגן הכי טוב בשוק". ימיני נעזר בחברה שסיפקה את הצד הטכנולוגי, ויחד המציאו את המזגן העילי הראשון עם שלט-רחוק.
אחר-כך פתח עם שני שותפים, אהרון עדן וגדעון פיינר, את חברת צאג, שהחלה את דרכה במשטחים מפלסטיק להובלת סחורות עבור חברת ג'נרל אלקטריק. אז פיתח ימיני את ארגז הכלים עשוי הפלסטיק, עם שלל תאים ומגירות, וחזית שקופה המאפשרת לראות את תוכנם. הארגז הזה כבש חלק ניכר משוק ה"עשה זאת בעצמך" האמריקני, ועורר את עניינה של החברה הגדולה ביותר בעולם בתחום כלי העבודה, סטנלי, וזו רכשה את השליטה בצאג לפי שווי של 140 מיליון דולר, ב-1998. ימיני, שעדיין מחזיק 6.5% בצאג, נשאר היו"ר. באופן כללי, רשומים על שמו 60 פטנטים שונים, ובעוד כשנה בערך יהיה רשום על שמו גם ספר שהוא כותב בימים אלה, "The Power of Design", תולדה של דוקטורט שכתב בנושא.
"הקשר בין עיצוב לבין הצלחה כלכלית", הוא אומר, "הוא כל-כך הדוק, שניתן לומר שהוא חד-ערכי כמעט. יש מאות דוגמאות איך חברות שינו את מיצובן ומצבן דרך עיצוב. קחי את אפל, עם ה-iPod; הרבה חברות פיתחו נגני MP3, אבל אפל כבשה את העולם, דרך העיצוב. קחי את סווטש - בסך הכול שעון וכמה חלקי פלסטיק, אבל החברה לקחה ציירים ואמנים, ושינתה את העולם. או חברות הרכב: כל אחת מהן שלקחה מעצבים גדולים, התקדמה. ג'נרל מוטורס, שלא השקיעה בכך, צפתה באג"ח שלה מידרדר לרמת טריפל C. במילים אחרות, זבל".
ימיני מאמין שהעיצוב יכול להיות נקודת ארכימדס עבור התעשייה הישראלית; אפילו זו הטכנולוגית, שמתמקדת במכירת מרכיבים לחברות המשלבות אותם במוצרי צריכה, כמו פיתוחים סלולריים בסגנון מצלמות אלקטרוניות וזיכרונות פלש. רבים מהמוצרים האלה, הוא אומר, יכלו באמצעות חדשנות, איתור נישה ועיצוב, להגיע ישירות אל הצרכן הסופי, וזה כבר משחק אחר לגמרי, בסכומים שונים לחלוטין.
או תעשיית הרהיטים הישראלית. "אין שום סיבה שבארץ יסגרו מפעלי רהיטים, כאשר שכר העבודה הוא 7-8 דולר לעובד ליום, בעוד שבאיטליה משלמים 30 דולר לעובד, ויש תעשיית ריהוט משגשגת, עם מאות מפעלים ומעל 50% ייצוא. הרי לאף-אחד אין משאבים. כולם מייבאים עץ וחומרים. העיצוב הוא זה שגורם לאנשים להסכים לשלם יותר".
יש כמה חברות ישראליות המודעות לכך, כגון דלתא המחזיקה בכרמיאל 60 מעצבים, או שילב שהקימה חברת צעצועי תינוקות משלה, תוך דגש חזק על עיצוב. אולם עדיין, לדברי ימיני, רוב התעשייה הישראלית מפגרת הרחק אחרי עמיתותיה בעולם.
לפני כשנה הקים את פורום העיצוב, שנועד להשפיע על מקבלי החלטות, הן ברמת הממשלה והן ברמת המפעלים, לתת משקל רב יותר לעיצוב, ופתח עד היום ארבעה קורסים לעיצוב. "יש בוגרים נפלאים בשנקר, בבצלאל, שלא מוצאים עבודה היום", הוא אומר. "כרגע הגענו לכך שמשרד התעשייה הקציב 5 מיליון שקל לשילוב מעצבים בתעשייה".
למה זה עניין לממשלה?
"חברות בייצור מוצרי צריכה לא תמיד מבינות בזה. בכל העולם זה נעשה במאמץ ממשלתי. קוריאה, למשל, משקיעה בעיצוב כבר 15 שנה. הממשלה הקוריאנית מקציבה לכך משהו כמו 300 מיליון דולר בשנה, רק הבניין של המכון הממשלתי לעיצוב עלה 100 מיליון דולר, והם עושים תחרויות, נותנים מלגות, מעניקים סובסידיות לתעשיות לצורך העסקת מעצבים. ותראי את התוצאות - חברות ענק כמו LG וסמסונג. לסמסונג לבדה יש היום 480 מעצבים, והחברה הקימה בית-ספר משלה לעיצוב. אפילו סלובניה, מדינה חדשה-יחסית ולא עשירה, פתחה תוכנית גדולה מאוד לקידום העיצוב. חברות שלא מחדשות, מתות. גם טום פיטרס, גורו הניהול, אמר 'חדשנות או למות'". *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
