"הרפתקה פיננסית עד איבוד שליטה"

ביום חמישי אחר-הצהריים, 6 באוקטובר 1983, נסגרה הבורסה לניירות ערך בתל-אביב ונותרה נעולה במשך 18 יום. זה קרה לאחר חודשים של היצעים הולכים וגדלים מצד משקיעים, אשר ביקשו למכור את "הבנקאיות" - מניות הבנקים שבידיהם. הבנקאים הגיבו בהזרמת סכומי-עתק, במטרה לקלוט, להחזיק ולנפח בהתמדה את מחירי מניותיהם. במילה אחת, ויסות.

זה התחיל שנים קודם-לכן, בבנק הפועלים. עם הזמן שינה הוויסות את פניו, התפשט והואץ גם בשאר הבנקים - לאומי, אגוד, דיסקונט, המזרחי, מימון וסחר וכללי - למעט הבינלאומי. המטרה המוצהרת היתה לשלוט, לשמור. הם קראו לזה "לטפח" את שערי המניות, על-ידי הזרמת ביקושים מלאכותיים.

ההתערבות בשערים נועדה לאפשר גיוסי-הון אדירים ותכופים, מבלי להיות תלויים במצב האמיתי של השוק. כך, במהלך שנות ה-70, המשיכו הבנקים להגדיל את היקף הנפקותיהם, שהגיעו ל-93% מכלל ההנפקות בשוק, שיא שנשמר עד למשבר אוקטובר 1983.

מאז מרס 1981 לא הסתפקו עוד הבנקים הגדולים - לאומי, הפועלים ודיסקונט - בשמירת שערי מניותיהם, אלא מימנו בכסף כבד עליות קבועות בשערי המניות. ללקוחות הבנקים נמסר בגלוי - על-ידי יועצי השקעות, מנהלים, אנשי אקדמיה וגם התקשורת - כי מניות הבנקים הן השקעה "בטוחה". ואכן, ב-1980 עלו מניות הבנקים ביותר מ-40% מעליית המדד, ב-1981 ביותר מ-33%, וב-1982 ביותר מ-29%.

"הבנקים יצרו מכשיר פיננסי מיוחד במינו שהתנהג, הלכה למעשה, ולאורך תקופה ארוכה, באופן שאין לו אח ורע בתולדות הבורסות בעולם", כתבה השופטת מרים נאור בהכרעת-הדין, שמצאה את הבנקאים ואת רואי-החשבון שלהם אשמים. "בשל יצירת מכשיר מיוחד זה, נפגעה יכולת הבנקים לקיים את התחייבויותיהם, אלמלא נחלצה הממשלה לעזרת הבנקים" - באמצעות מה שכונה לימים הסדר-המניות.

מבקר המדינה דאז, יצחק טוניק, כינה את המעשים "הרפתקה פיננסית עד כדי איבוד שליטה". ועדת החקירה הממלכתית, ועדת בייסקי, קבעה כי "הבנקים המשיכו בטיפוח מלאכותי של מניותיהם לאורך זמן, תוך נטילת הסיכון כי מה שנראה בטווח הקצר כדרך קלה לגיוס הון לצורכיהם, עלול בסופו של דבר להיות להם לרועץ ולסכן את יציבותם - בבחינת יקום הגולם על יוצרו. זאת, בנוסף להתעלמות הבנקים מאחריותם כגופים מרכזיים במערכת הפיננסית של המדינה, למשקיעים ולציבור הלקוחות".

כל מוסדות השלטון והגופים המפקחים - נגיד בנק ישראל ארנון גפני, ואחריו ד"ר משה מנדלבאום; שרי האוצר יגאל הורביץ ויורם ארידור; משרד האוצר, כולל המנכ"ל דאז עו"ד יעקב נאמן; המפקחים על הבנקים, עודד מסר ואחריו גליה מאור; יו"ר רשות ניירות ערך מיכאל ארנון; הממונה על שוק ההון בן-עמי צוקרמן - ידעו גם ידעו על מעשי טיפוח/ניפוח המניות. הם לא רק שמעו, ידעו והוזהרו על-ידי פקידים זוטרים ובכירים. לעתים השמיעו בעצמם אי-אילו קולות התנגדות, או מעשי התנגדות חלושים.

הבנקאים לא חששו מדבר. מעשי הוויסות היו רשומים שחור על-גבי לבן בתשקיפי ההנפקות של הבנקים, במסמכים רשמיים, בהרצאות, במחקרים. כספי ה"טיפוח" הגיעו מהארץ, ועם הזמן ובגבור הלחץ, זרמו בעיקר ממקומות משכנם במקלטי-המס הידועים בעולם - איי קיימן, איי ונואטו, איי קוראסו ההולנדיים, ליבריה, שווייץ, אנגליה ועוד, לכיוון ארץ הקודש. כל בנקאי, והאי שלו.

בדוחות נומינליים, ללא התאמה לאינפלציה הפרועה ששררה אז, הציגו הבנקאים מאזנים רווחיים במיוחד, וחגגו בשכר ובחשבונות-הוצאות שלא נודעו כמוהם, כולל עשרות-אלפי עובדים במערכת. לבעלי-השליטה לא היה אכפת. הם קיבלו את מנת התענוגות שלהם, ושתקו.

את הבנקים החזיקו אז "עב"מים" - אומנם באחוזים זעירים מההון, אבל במלוא מניות השליטה. "אוצר התיישבות היהודים" שלטה בבנק לאומי. חברת העובדים של ההסתדרות - בפועלים. תנועת הפועל המזרחי העולמית - בבנק המזרחי.

רק דיסקונט היה בשליטה פרטית של הדור השני במשפחת רקנאטי. רפאל רקנאטי נגרר גם הוא לחגיגה, שכוכביה הגדולים, ארנסט יפת, יעקב לוינסון ואהרון מאיר, כמו-גם רקנאטי עצמו, אינם עמנו עוד. האחרים היו רואי-החשבון, עורכי-הדין ועוזרים בכירים, שפעלו מקרוב במהלכי הוויסות. התאווה ומחירי הטיפוח הלכו וגדלו.

המשבר התחיל להתגלגל בפרוס השנה האזרחית 1983. בינואר נפל שוק המניות החופשיות, כלומר כל מה שאיננו מניות בנקאיות וגרורותיהן. ההיצעים הגדולים החלו לפגוע גם במה שכונה על-ידי הבנקים "ברזל". הם נאלצו לגייס משאבי-ענק, כולל ייבוא מתמשך של הון מחו"ל, כדי לתמוך במניות.

בסוף אותו חודש כינס הנגיד מנדלבאום את מנהלי הבנקים לפגישה סודית בעניין הוויסות. לא התקבלו החלטות, אבל מנדלבאום ביקש מהבנקאים, בעדינות, התחייבות אישית שלא לייבא הון לצורכי ויסות. הם אמרו "בסדר", אבל זה לא מה שהם עשו.

בפברואר הודיע מנדלבאום לבנקים על הוראה המחייבת דיווח שבועי על מלאי הוויסות. בנק המזרחי, בראשות מאיר, פנה וביקש עזרה מבנק ישראל. במרס שוב נעשה ניסיון כושל - הפעם מצד שר האוצר ארידור, המנכ"ל עזרא סדן והממונה על התקציבים יעקב גדיש - להפסיק או למתן את הוויסות, תוך תמיכה ממשלתית. ביום עיון על רווחיות הבנקים, פרופ' אמיר ברנע מזהיר מפני הוויסות.

בסוף החודש נפגשים ראשי האוצר עם מנהלי ארבעת הבנקים הגדולים. בעדותו בפני ועדת בייסקי, אמר ארידור כי לא לחץ ולא איים על הבנקים, כיוון שחשש שחילוקי-הדעות בינו לבין הבנקאים יגיעו לידיעת הציבור - שימהר להיפטר מהמניות הבנקאיות שבידיו, דבר שיוביל למפולת. מנהלי הבנקים העידו בפני הוועדה, כי מהישיבה הזו יצאו כשהם מתבקשים להמשיך לווסת.

במאי החלו באוצר דיונים סודיים על פיחות גדול. בהזדמנות הזו, אמרו, ייפסק גם הוויסות. בינתיים, נמשיך לדון בשקט. אבל בינתיים, ההיצעים הולכים וגדלים, והמימון מחו"ל הולך ומתעצם. באוגוסט מתבצע פיחות של 7.5%. הציבור מאמין שזו רק ההתחלה. בספטמבר הציבור מוכר יותר בנקאיות, וקונה יותר ויותר דולרים.

2 באוקטובר, יום ראשון. חוזרים מחופשת סוכות. הציבור מוכר בנקאיות בסכום הגבוה מכל מכירות חודש ספטמבר.

4 באוקטובר, יום שלישי. עוד היצעי-ענק. מדברים על פאניקה. בערב מופיע ארידור בטלוויזיה. לשאלת חיים יבין הוא משיב כי "הכול בסדר. אין צורך לעשות דבר, גם לא פיחות", ומוסיף כי "לא ניתן לציבור להכתיב לנו את המהלכים". הוא מכנס שוב פגישה סודית עם ראשי הבנקים, אשר דורשים להגביל את רכישות הדולרים, ולאשר אותן רק מול כרטיסי-טיסה לחו"ל.

5 באוקטובר, יום רביעי. שוב נפתח יום המסחר בהיצעי-ענק.

6 באוקטובר, יום חמישי השחור. הסתערות המונים על הבנקים, משרדי הברוקרים ובניין הבורסה באלנבי. מוכרים את הבנקאיות. אחר-הצהריים פגישה שגרתית, שתוכננה זמן רב מראש, של "פורום הבנקאים" בחדר-הישיבות של בנק ישראל בתל-אביב.

בין הנוכחים: הנגיד מנדלבאום, המפקחת מאור, דובר בנק ישראל ישראל איגרא, יו"ר הוועדה המייעצת לבנק וח"כ אגודת ישראל אברהם שפירא. הבנקאים הבכירים בלחץ. בלי עזרה, הם לא מסוגלים עוד לקלוט היצעים. אין החלטות.

21:00 שפירא מתקשר לארידור, ודורש ישיבה לילית דחופה. עכשיו.

23:00 בביתו של ארידור ברמת-אפעל. מנכ"ל הפועלים גיורא גזית, המשנה לנגיד פרופ' יקיר פלסנר, סדן, גדיש, שפירא ומנכ"ל הבינלאומי, היחיד שלא ויסת, צדיק בינו. "גם גליה מאור הוזמנה, אך טענה שאינה יכולה לבוא, כיוון שבעלה אז, סמנכ"ל י.ב.מ יהושע מאור, נמצא בחו"ל והיא צריכה להישאר בבית לשמור על הילדים" (כך בספר "הבנקאיות", אלעזר לוין, הוצאת מטר 1988).

הבנקאים, באמצעות גזית, דרשו הלוואה גדולה מהמדינה כדי להמשיך לתמוך במניות. פלסנר אמר: תפסיקו לתמוך, והשערים יירדו לגובה ריאלי.

האיש הדומיננטי היה שפירא המנוח, המנכ"ל הראשון של המדינה, שעל-שמו נקראת המשרה עד היום. שפירא קבע: הדרך היחידה למנוע הלאמה דה-פקטו של הבנקים, היא שהמדינה תיתן ערבות למניות הבנקאיות שבידי הציבור. "אלמנות ויתומים", קרא לזה. כך, בפגישה חשאית ולא-רשמית, נזרע הסדר המניות.

7 באוקטובר, שחר ליום שישי. גזית ובינו נוסעים לבית של מאור לדווח לה, ואחרי-כן לכל מנהלי הבנקים, ולרקנאטי שהיה בחו"ל ומיהר לשוב. ארידור מתקשר למנדלבאום, ואחר-כך לראש הממשלה יצחק שמיר.

9 באוקטובר, יום ראשון. הבורסה לא נפתחת. הממשלה, מובלת על-ידי שפירא, בכירי האוצר והבנקאים, מגבשת את ההסדר האחד והיחיד שידע מאז ועד עתה העולם המערבי: המדינה מפצה אזרחים בגין ירידות שערי מניות בנקים. בכך היא מצילה את הבנקים בגין מעשים פליליים שביצעו, ולוקחת אותם אליה.

24 באוקטובר, יום שני. הבורסה נפתחת מחדש. בלחץ היצעי-ענק, עלה מנכ"ל הבורסה יוסי ניצני לדוכן, ומסר כי שערי מניות הבנקים המווסתים ירדו ב-17%, ובירידת-שער זו קלט בנק ישראל את כל ההיצעים. אולם הואיל ובין סגירת הבורסה שבועיים קודם-לכן לבין הפתיחה היה פיחות של 23%, הרי ששערי הבנקאיות צנחו באותו יום ב-33%. שליש מהכסף הלך פייפן.

כמה זה עלה? נכון להיום, 9-10 מיליארד דולר במישרין. ועוד הרבה מיליארדים בעקיפין.