המופת של דניאל כהנמן

היה משהו מפעים באירוע הזה: תיכון עירוני שבח-מופת למדעים ולתרבות בדרום תל-אביב, מעוז העליה החדשה מחבר העמים, ש-90% מ-1,500 תלמידיו ו-50% מ-170 מוריו הם דוברי רוסית, אירח ביום חמישי את חתן פרס נובל בכלכלה בשנת 2002, פרופ' דניאל כהנמן, באודיטוריום צנוע ומלא מפה לפה, בחסות המועדון המסחרי-תעשייתי בתל-אביב.

שבח-מופת, לשעבר תיכון מקצועי, הפך לתיכון מדעים יוקרתי, עם לימודי העשרה כלליים. חלק מתלמידיו לומדים מתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת ת"א במקביל ללימודיהם, וקוצרים מדליות באולימפיאדות בינלאומיות בתחומים אלו.

כמו הרבה דברים טובים, גם היוזמה הזו לא נולדה במשרד החינוך: פרופסורים ודוקטורים מחבר העמים, שלא מצאו עבודה אחרת, החלו ללמד בו בשנות ה-90, ושמו של בית הספר החל לצאת למרחוק. הורים איכפתיים החלו לשגר את ילדיהם, חבר הביא חבר, מורה הביא מורה, והתוצאה היא מצוינות.

כעת חנך בית הספר מרכז ללימודי כלכלה וחברה על שמו של כהנמן, והוא הסכים בחפץ לב להעניק את הרצאת הפתיחה. "גלובס" תרם את הספרייה למרכז החדש.

נושא הרצאתו של כהנמן היה "רצונליות חסומה: המקור התפיסתי של טעויות קוגניטיביות", תחום שפיתח ביחד עם פרופ' עמוס טברסקי ז"ל במשך 13 שנים. בניגוד לסטריאוטיפ, כהנמן אינו מפוזר כלל וכלל. הוא מרצה מיומן, שידע מראש איך לא להעיק על התלמידים ביותר מדי זמן וז'רגון אקדמי.

המטרה, הסביר כהנמן, היא למפות את המנגנונים שמסבירים את הסטיות מקבלת החלטות רציונלית. ההשערה שאותה הוא וטברסקי ביססו היא, שאנחנו רציונליים בצורה חסומה, כלומר: מתבססים בעיקר על תפיסה אינטואיטיבית של דברים, שמולידה אשליות של שיפוט.

האינטואיציה שלנו מתבססת על תפיסת ממוצעים, שהיא קלה ונחה בהרבה מאשר תפיסת סכומים, העומדת בסיס קבלת החלטות רציונלית. אינטואיציה מועדת לטעויות שיטתיות, להוציא מקרים ספציפיים של שחקני שחמט או רופא מאבחן, שזקוקים לה.

כיצד ניתן למדוד מדעית אם אנחנו אינטואיטיבים או הגיוניים? ובכן, אמר כהנמן, אם נתבונן בקבוצה של קווים באורכים שונים, נוכל בדרך כלל לאמוד מהו האורך הממוצע של הקווים. לעומת זאת, נתקשה לאמוד מהו האורך הכולל שלהם. זו הדוגמה הגרפית לחשיבה אינטואיטיבית.

הנה דוגמה "כלכלית" לחשיבה כזו: ב-1998 נערך "מחקר צלחות" בו ניתנו לנשאלים שתי אופציות. האחת היתה לשלם 33 דולר עבור סרביס מהודר של 24 צלחות, שמונה מכל סוג. השנייה היתה לשלם 28 דולר עבור מערכת שכללה את הראשונה, בתוספת כוסות, שחלק מהן היו שבורות.

מרבית הנשאלים העדיפו את האופציה הראשונה, הפחות הגיונית. הם חישבו למעשה את ממוצע המחיר, שנתפס אצלם כזול יותר בהצעה הראשונה, ולא את סכום ההצעה השנייה, שהיה בסך הכל גבוה יותר.

הנה דוגמה "פוליטית" לחשיבה אינטואיטיבית: שרה היא בת 35, רווקה אינטליגנטית. בצעירותה היתה פעילה בשלום עכשיו. האם סביר יותר שכיום היא עובדת בנק, או עובדת בנק וחברת מועצת מרצ? רוב הנשאלים בוחרים באפשרות השנייה. הם ממצעים את הפרוטוטיפים שנקלטו בהכרתם, למרות שקבוצת עובדי הבנק שהם גם חברי מרצ קטנה בהרבה מקבוצת עובדי הבנק, וההסתברות ששרה רק עובדת בנק - גבוהה בהרבה.

זהו תהליך של המרה, הסביר כהנמן. השאלות מתייחסות לסכום, התשובות נוטות להתייחס לממוצע. דוגמה נוספת: שני חולים עוברים קולונוסקופיה (בדיקה פולשנית של המעי הגס), האחד במשך שמונה דקות, והשני במשך 22 דקות. בסוף התהליך נשאל כל אחד כמה הוא סבל.

לכאורה, הפציינט השני סבל הרבה יותר, כי בדיקתו נמשכה יותר. בפועל, אם הפציינט הראשון סיים את בדיקתו בכאב רב יותר, הוא יטען שסבל יותר. שוב, ממוצע הכאב קבע, ולא הסכום שלו. מסקנה אופרטיבית מהניסוי הזה: כדאי להמשיך בדיקה רפואית גם ללא צורך, כדי לתת לחולה אפשרות להירגע.