צוללת בכוורת

בשבוע שעבר נתתי כאן במה לביקורת החריפה של ג'ארון לנייר על אורחותיה הקיבוציות של הרשת ועל הציפיות הקולקטיביות שהיא מציבה למשתתפיה. תחת הכותרת "מאואיזם דיגיטלי", השתלח לנייר ביישומי ה"ווב 2.0" ובתקווה המנחה אותם: תמים מי שמאמין שהארץ עומדת להתמלא עושר ואושר מיישומים אלה, הוא אומר; זוהי הבטחת-שווא לצפות שכולנו נתרום לרשת, וזה כמעט מרושע להבטיח שמתוך הסינרגיה של רבים יהיה טוב לכלל. מה שהציבור תורם באופן אלטרואיסטי חשוד באיכותו, ורק ילך וייעשה יותר בעייתי. תפסיקו להיות נאיביים: הרשת לא תיבנה מהבטחות אוטופיסטיות.

ועכשיו הרשת - שאותה לנייר משווה ל"מוח כוורת" שאיננו חושב מספיק - נושכת ועוקצת בחזרה. מתברר שבניתוחים של תורת המשחקים וכלכלה התנהגותית, דווקא גישתו הרציונלית-לכאורה של לנייר לא בהכרח מקובלת. הרשת, אבל גם השיח הציבורי שמחוץ לרשת, מתמלאים בתגובות המגינות על הקולקטיביות הדיגיטלית ומגנות את מבקריה.

שני ספרים שראו אור לאחרונה עוסקים בחוכמתם של אנשים כאשר הם מקובצים. ספרו של הווארד ריינגולד, "אספסוף חכם" (Smart Mobs), וספרו של ג'יימס סורביצקי, "חוכמת ההמונים" (The Wisdom of Crowds) נבדלים אך מעט בפילוסופיה הבסיסית שלה שותפים המחברים, ושעל-פיה טובים הרבים מן היחיד. למרות הניגוד בין ה"אספסוף" הביקורתי וה"המונים" האוהד, המסר של ריינגולד וסורביצקי הוא משותף ואופטימי: יש בקהל אנרגיות וידע, ויש בקישור של הפרטים המרכיבים אותו פוטנציאל אדיר. צריך רק למצוא את הכלים והכללים שיאפשרו לקצור מן הקהל את פירות ההבטחה שלו. זהו בדיוק הרקע לציפיות מן הרשת, ובמיוחד מיישומיה החדשים.

האספסוף ניצח את החבר הטלפוני

כשריינגולד אומר "אספסוף" (Mob) הוא משחק בדו-משמעות המילה, ומתייחס באותה עת גם להמון וגם למוביליות. הרשת מורישה יכולת לקשור ולהתקשר עם כל אחד, בכל מקום, בכל זמן, באופן סינכרוני או דחוי. היכולת הזאת יוצרת מציאות חדשה, טרנספורמטיבית. ההתקשרות העסקית, החברתית והפוליטית לא תהיה עוד כשהייתה. נכון, אומר ריינגולד, יהיה מי שייפגע - אבל ככלל, מי שעושה שימוש בכלים המאפשרים תקשורת והתקשרות, יעשה זאת לטובתו. סך הסינרגיה של משתמשי הרשת יוצר ערך העולה בהרבה על סכום ערכי הפרטים היוצרים אותו.

ספרו של ריינגולד יצא לפני כבר שנתיים, אבל הוא רק מדגם מייצג של התלהבותו של ריינגולד מהקולקטיב ומהפוטנציאל הטמון בו. תשובתו של ריינגולד לביקורת מסוג זה של לנייר היא להמשיך את התנופה שנוצרה על-ידי קוראי רב-המכר שלו, ולהקים תנועה חברתית של ממש בשם The Creative Commons ("הגן הציבורי של היצירתיות", בתרגום חופשי), שאתר-הבית שלה הוא creativecommons.org.

טענתו של ריינגולד איננה צנועה. את מרבית בעיותינו, הוא אומר, אפשר לכנות "בעיות חברתיות". במונחים של תורת המשחקים, אלה בעיות שיתוף: כמו ב"דילמת האסיר" המפורסמת, אפשר היה לפתור אותן באופן המוביל להרבה יותר רווחה של הכלל, אילו רק היה מנגנון לשיתוף-פעולה.

[הערת העורך: תן לי לנחש: המנגנון הזה הוא אוסף כלי הרשת שאנחנו קוראים ווב 2.0, והשימוש בהם יביא עמו רווחה כוללת, צדק חברתי, אחוות עמים ועוד דברים ששומעים בעיקר בתשדירי בחירות]

בדיוק. ריינגולד הולך אפילו מעבר לזה: הוא טוען שביקורת מהסוג שמותח לנייר מייצגת רפיון ידיים שאחראי לחלק ניכר מהסבל האנושי. הבחירה האנושית בתחרות, במקום בשיתוף-פעולה, אחראית לכישלונות שלנו בתחומי הבריאות, הפיתוח, העיור, הרווחה, הקניין, הטכנולוגיה, ואפילו היחסים הבין-אישיים. עכשיו, לראשונה בהיסטוריה, מאפשרת הרשת לזנוח את התחרות ולבחור בשיתוף. האינטרנט, בהקשר הזה, הוא כפפה המוטלת לרגלי האנושות. ולנייר פשוט לא מצליח להרים אותה.

[הערת העורך: בעיניי, העמדה הזו אופטימית ברמה כמעט-הזייתית, בואך סמים קלים. לטוב ולרע, תחרות היא אחד מערכי היסוד של הטבע האנושי. ניצחון הקפיטליזם על הסוציאליזם לגוניו מוכיח זאת. בני-אדם אינם חולקים ידע איכותי אם הם לא רואים מזה רווח. המידע שהם משחררים הוא בדרך-כלל שולי, ולא מצטבר למשהו בעל-ערך]

אתה טועה. קח לדוגמה את הסיפור האמיתי-לגמרי, על צוללת אבודה של חיל-הים האמריקני, שאותרה רק על-ידי מיצוע של נתונים שנאספו מהציבור הרחב. כל אחד מן החברים בציבור היה מומחה, ואף אחד לא איתר את הצוללת האבודה. הכוורת עלתה על כל אחת מן הפועלות שבה.

הדוגמה הזו, ואחרות כמוה, מופיעות ב"חוכמת ההמונים" של סורביצקי, שיוצא עכשיו בתרגום לעברית. פרק אחר פרק, סורביצקי מביא הוכחות מהשטח לטענה שההמון יודע, יכול, ורוצה לשלב ידיים - ושכאשר הוא עושה כן, הוא מנצח גם את המצטיינים שבפרטים. כך, למשל, מספר סורביצקי שתשובות הקהל במשחק "מי רוצה להיות מיליונר" נכונות ב-91% מן הפעמים, בעוד החבר הטלפוני (שהוא לכאורה מומחה שנבחר מראש), צודק רק ב-66% מן המקרים.

[הערת העורך: נניח שהדוגמאות האלה אכן מוכיחות את הטענה בדבר עליונות ההמון. איך זה שהציבור לא מאמין בחוכמתו-שלו? איך זה ש"חוכמת ההמונים" נסתרת מההמונים עצמם?]

סורביצקי מסביר שהופעתה של "בינה קולקטיבית" תלויה בקיומה של שונוּת בדעות: כאשר כולם מסכימים או שותקים, אין רבותא בהמון. הקהל נעשה חכם רק כאשר המערכת מבוזרת, כאשר החברים בקבוצה עצמאיים ברוחם, וכאשר יש בידיהם כלים המאפשרים לאגור את העמדות השונות. במילים אחרות, ההמון הופך לתבוני רק כאשר יש אינטרנט.

אפילו את הספרים אפשר לכתוב ביחד

כמו שתיארתי בטור זה בשבוע שעבר, חלק לא קטן מן היישומים החמים ביותר באינטרנט שואבים את הייחוד שלהם מן ההשתתפות של הציבור הרחב. קחו את האתר "חבר'ה" (www.hevre.co.il). חודשי הפעילות הראשונים של "חבר'ה" התאפיינו בהתלהבות מדבקת של שיווק ויראלי. אינני מכיר את הנתונים, אבל נדמה לי שהאתר חבר'ה כבר לא נמצא בשיא הרייטינג, כפי שהיה לפני מספר שנים. משפחת הכלים הקהילתיים, לעומת זאת, ממשיכה להמריא: ויקיפדיה ממשיכה לשבור שיאי צפייה, נפחי תוכן ותרומה, ואפילו שיפוטי איכות. אמזון הוסיפה לאחרונה אפשרות של בלוג אישי לכל אחד מלקוחותיה, והמצאה חדשה: "פלוג", מערכת איגום של בלוגים אישיים המועמדת לרשות כל לקוח רשום. אמזון ואי-ביי מציעות מערכות המלצה המבוססות על חוכמת ההמון. הטכנולוגיה של גוגל מבוססת על כלים מצרפיים של עמדות הציבור. פליקר ויוּ-טוב הם סוגים של זירות איגום דעות הציבור.

גם אצלנו בישראל יש רבים הלוקחים ברצינות את העמדה שהציבור דווקא יודע לא-מעט, שכדאי להיוועץ בו ולאפשר לקהל לתרום. כך, למשל, קבוצות של חוקרים באקדמיה הישראלית הסתקרנו דיים מן ההבטחות של הקהל החכם כדי לקום ולעשות מעשה, או לפחות ניסיון למעשה. באוניברסיטת חיפה, בטכניון, באוניברסיטה הפתוחה ובאוניברסיטת בן-גוריון מתקיימת פעילות של שימוש בכלי אינטרנט ובתוכנת הויקי (המשמשת גם את ויקיפדיה) כדי לתרום לתהליך הלימוד האקדמי.

למשל: עמיתי, ד"ר גלעד רביד מאוניברסיטת בן-גוריון, ואני עובדים על פרויקט השייך לגישה הזאת: אנחנו בונים ספרי לימוד אקדמיים, העושים שימוש בויקי כדי לכתוב, לערוך ולתחזק תכנים אקדמיים. מה שנעשה פעם בצורה היררכית, ורק על-ידי מומחים וממונים, אנחנו עכשיו מעמידים בידי הקהל, כולל התלמידים עצמם. ביקורתו של לנייר, האומרת שאין מה להאזין ל"מוח הכוורת", מכוונת לפיכך ישירות אל עבודתנו ואל הנחות-היסוד שלנו. לעומת זאת, האופטימיות של ריינגולד ושל סורביצקי תומכת בגישה שלנו. ימים (ותוצאות המחקר שלנו) יגידו.

בעולם הגדול הנוהג הזה מתפשט גם הוא. מספר סופרים, ואפילו כמה מוציאים לאור, החלו לאפשר לקוראים להיות שותפים בתהליך כתיבת ספרים. אפילו בתחום המאוד-שמרני של תורת המשפט יצאו לאחרונה שני ספרים קאנוניים ומדוברים, שמחבריהם החליטו להיענות לקול האופנה. מדובר במהדורה החדשה של ספרו של פרופ' לורנס לסיג (מאוניברסיטת ייל) "Code", ובמהדורה הראשונה של ספרו של פרופ' יוחאי בנקלר (מסטנפורד) "The Wealth of Networks". בשני המקרים, המחברים והמו"לים שלהם בחרו להעמיד את תוכנו של הספר כולו לרשות הציבור ברשת.

[הערת העורך: בעצם, מדובר בכתיבת ספר במתודת הקוד הפתוח]

הרבה יותר מזה. כי שני הפרופסורים המכובדים בחרו לפתוח את ספריהם, פרי רוחם וכישרונם: בהסכמת המו"לים שלהם, הם העמידו גרסאות ויקי של הספרים שלהם ברשת, ומזמינים את כל עוברי האורח להוסיף, לתקן ולשנות. כאן לא מדובר בהרשאה לכתוב בשולי הספרים: בנקלר ולסיג מזמינים את האספסוף אל תוך-תוכו של תהליך היצירה.

האם אין בצעד זה, מתוך בתי-הספר למשפטים השמרניים והמאוד-מערביים של ייל וסטנפורד, משום תשובה ניצחת ומבחן אולטימטיבי לביקורת על "מאואיזם דיגיטלי?".