פני הכלב כפני הדור

זה קורה כמעט בכל פעם שעיתונאי ותיק מ"דור הנפילים" הולך לעולמו. מיד נשלפות ההשוואות בין מצבו של המקצוע אז והיום, ודרך פועלו של העיתונאי הוותיק יש מי שנזכר כמה השתנה המקצוע בעשורים האחרונים. מצד אחד, ספק אם יש מי שיחלוק על כך שכיום העיתונות בארץ היא הרבה יותר חופשית, תחרותית ואנטי ממסדית מלפני שלושים וארבעים שנה. מצד שני, קשה להשתחרר מהתחושה שפעם להיות עיתונאי נחשב לעסק הרבה יותר מכובד.

מחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה, ויוצג ב"כנס אילת לעיתונות" שיתקיים בשבוע הבא, מאשש את התחושה הזאת: "אם במחקרים שנעשו בשנות ה־50 וה־60 העיסוק בעיתונות נתפס על־ידי הציבור כאחד העיסוקים המכובדים בישראל, ודורג בעשירון העליון של המקצועות, כיום המצב שונה בהחלט", אומר פרופ' גבי ויימן. "כששואלים היום הורה אם הוא היה רוצה שבנו או בתו יהיו עיתונאים - שזאת דרך מקובלת לבדוק יוקרה של מקצועות - מתברר ששני שלישים מההורים לא היו רוצים בזה בשביל ילדיהם". הציבור, כך מתברר מהמחקר, גם לא הולך שולל אחר הפרסום והמעמד של כוכבי התקשורת, ומודע לכך שבאופן כללי תנאי השכר בתחום אינם מן המשופרים.

שני ההסברים המיידיים שצצים בהקשר הזה קשורים בשני גורמים השלובים זה בזה: הירידה ברמות השכר, והירידה בגילם של העוסקים במלאכה. בעיתונות המודפסת מדובר בתהליך מתמשך, שבחלק מהמקומות כבר מלא לו כמעט עשור. בקרב העורכים והמשכתבים בדסק החדשות של "מעריב" - שאליו התופעה הגיעה דווקא באיחור יחסי - נדיר למצוא כיום מישהו מעל גיל 27. גם ב"ידיעות אחרונות", למעט "שמורות טבע" בודדות - המצב דומה. אם באמצע שנות ה־90 כ־80% מאנשי הדסק בעיתון עוד היו בשנות ה־40 וה־50 לחייהם, הרי שבסופן רובם כבר מצאו את עצמם מחוץ למערכת. גם ב"הארץ" כבר לא מעט שנים שכ־90% מהמשכתבים בדסק הם בני פחות מ־30. לכך צריך להוסיף, בכל המערכות, גם מספר לא קטן של כתבים צעירים מאוד.

"יש כאן פוטנציאל לפגיעה בשני מובנים עיקריים: חוסר בידע וחוסר בפרספקטיבה", מנתח עורך בכיר באחת ממערכות העיתונים. "על חוסר הידע אפשר להתגבר בימינו בצורה קלה יחסית הודות לאינטרנט, כל עוד מדובר בעורך מספיק טוב, שמודע לזה שהוא לא יודע. בנוגע לחוסר הפרספקטיבה - כאן באמת יש בעיה מסוימת. לדוגמה, לו העורכים בעיתונים היו טיפה בעלי פרספקטיבה הם היו מנצלים את העובדה שבמקרה היום (ה־19 בחודש) מלאו שלושים שנה לביקור סאדאת בישראל. דווקא עכשיו, לפני אנאפוליס, היה מעניין לעשות בזה שימוש, אבל גם בידיעות וגם במעריב אין על זה כלום". העובדה הזאת מתקשרת גם לכיוון שאליו הולכים החלקים החדשותיים בעיתונים, שכמענה לאתרי האינטרנט ולהרגלי הקריאה המשתנים, מתרכזים כיום בעיקר בידיעות קצרות ותמציתיות, נטולות הקשרים רחבים.

בעיה נוספת נוגעת לשפה הצעירה ה"סגורה" שנוטה להתפתח במערכות כאלה, ולהרחיק קוראים מבוגרים יותר. "לפני שלוש או ארבע שנים", נזכר עובד במעריב, "החליטה אחת העורכות לתת לידיעה שעסקה בשרב הצפוי את כותרת הגג ‘יהיה חם ומגניב'. אף אחד במערכת לא ראה בזה בעיה, מפני שכולם שם צפו אז בתוכנית של אסי וגורי שבה נטבע הביטוי". "אבל למחרת", הוא מספר, "קיבלנו המון פניות זועמות מאנשים מבוגרים יחסית שסבלו מהשרב ולא הבינו מה כל־כך מגניב בו".

"הגיל הוא רק סימפטום", אומר בעז גאון, לשעבר כתב מעריב בארצות הברית, וכיום כתב העיתון בארץ. "הבעיה עצמה היא שהעיתונאים הצעירים מתייחסים למקצוע העיתונות כ'ענף תוכן', כלומר, מבחינתם, באותה מידה הם היו יכולים לעבוד ב'ביפ' או בערוץ הבידור. הם לא רואים בעיתונות סוג של שליחות או סוג של עבודה שצריך לקחת בכובד ראש". לדבריו, להתנהלות הזאת יש קשר ישיר למסלול ההכשרה של רבים מהם, ש"לא נפגשו פנים אל פנים עם מושאי הכתיבה שלהם או עם תוצאות הכתיבה שלהם, ומבחינתם הכול מתנהל באיזה יקום וירטואלי. אתה צריך להיות עיתונאי כמה שנים כדי להבין שמחוץ לבועה הזאת יש מציאות שמושפעת מהאופן שבו אתה מתאר אותה".

שלום קיטל, עד לא מזמן העורך הראשי של חדשות ערוץ 2, מוסיף: "בוודאי יש גם מגרעות בעיתונות של היום - בהרבה מקומות, במקום להתעסק בעיתונות מתעסקים בסלבס. יש גם מנות גדולות של רשעות, זדון, ושמחה לאיד יותר ממה שהיה פעם. יש עיתונאים שרואים בתרבות הטוקבקים שפה תקינה גם בעיתונות, אבל בשורה התחתונה העיתונות היום יותר טובה ממה שהייתה לפני שלושים שנה. היא יותר חושפנית, יותר נוקבת, ופחות עושה חשבון לממסד. אם אתה בודק, למשל, איך סיקרו את צה"ל לפני מלחמת יום הכיפורים, ואיך היום - אז זה בכלל לא באותה ליגה"

מוטי קירשנבאום, איש חדשות 10 ומבכירי העיתונאים בארץ, ממשיך את הקו: "אתה חושב שמפני שאני מהוותיקים אז אני אגיד לך כמה טוב היה פעם וכמה רע היום, אבל זה שטויות. אני עובד עם עורכים צעירים שהם מבריקים בצורה בלתי רגילה. אני חושב שיש לנו עיתונות טובה שמתאימה לזמן הזה".

"אם המגמה של העסקת צעירים הייתה נובעת אך ורק מניסיון לפנות לקהל יעד בגיל הזה לא הייתי מודאג", מסכם ויימן, "ואת אותו הדבר אני אומר גם על המגמה של העסקת נשים בעיתונות". אבל, לדבריו, בפועל הדבר נעשה ממניעים פשוטים של התבססות על כוח עבודה זול, ופנייה לאותם מגזרים שלהם פשוט אפשר לשלם פחות. כך נוצר מצב של "פרולטריון עיתונאי שעובד בתנאים מחפירים, ואין לו הגנה של שום איגוד". וכשזה המצב, לא קשה להבין איך גם הציבור עצמו לא ממש מתפעל ממה שהוא רואה.