אי המתים

לא. זה ברמת העיקרון - נשבר לי לגמרי מכל החרא הזה, אם תסלחו לי על הצרפתית. אני לא מדבר על המתחרים הצעירים והחטובים. אליהם באמת שאין לי הרבה טענות, שהרי מבחינת התמונה הגדולה הם כלום. הם אולי משחקים אותה רובינזון קרוזו, אבל האמת היא שהם לא הרבה יותר מששת; עבדים חייכנים, צייתנים וחשופים.

אני לא יודע מה לחשוב על כל המתחרים בכל התוכניות שלא ראיתי, שאינני רואה ושלא אראה לעולם - אלה שרוצים להיות רקדנים או רזים או זמרים או טבחים או שחקנים או דוגמנים: פעם נגעלתי מהם, אחר כך ריחמתי עליהם, היום אני מתעצבן מעצם העובדה שאני נאלץ להכיר את השמות שלהם, והרי אי-אפשר לפתוח עיתון בלי להיתקל בגיבורי הרגע ובהגיגיהם הדביליים. אבל, כאמור, באמת שאין לי טענות. הם הרי חומר גלם ותו לא. גם בביקורת על מסעדה גרועה לא באים בטענות אל הפרה.

ב.מ י שמצחיק/מעצבן אותי הם החברים שלי שרואים את הסדרה הזאת.
לכולם יש אותו תירוץ, ממש כאילו העתיקו את התשובה מאותו ספר: אני בחיים לא רואה את התוכניות האלה, מצהיר/ה החבר/ה בעוז, אבל בחיים! זה לא מעניין אותי, ויש לי דברים יותר מעניינים לעשות.

בערך בשלב הזה מרצין החבר, מניח יד חמימה על כתפי, ומגלה לי את הסוד: הפעם זה שונה, הוא אומר. הדינמיקה, כן, הדינמיקה שם זה משהו-משהו. אפשר ללמוד הרבה דברים מהסדרה הזו, אומר החבר בכנות.

כן, זה השלב המנג'ס שבו כל אחד מנסח את המחשבה המקורית שהייתה לו על התוכנית, שהיא - כמה מפתיע - בדיוק כמו כל המחשבות המקוריות של כל האחרים. ואם זה קורה כשאני מדבר עם החבר האינטליגנטי שלי, זה שיודע להגיד מיקרוקוסמוס, זה יהיה בדיוק הרגע שבו הוא ישלוף את המילה מהבוידם, ויגיש לי אותה על מגש של כסף: אתה יודע מה, הוא יאמר, או שהיא תאמר, זה ממש מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית!

ג. לא, אני אומר לו (או לה, או לכם): אם יש מיקרוקוסמוס בסיפור של הישרדות...
הוא לא ביחסים ובמריבות בין העבדים החטובים על האי (או בין הבחורות שרוצות להיות דוגמניות או הבשלנים שרוצים להיות שפים או המשתמטים שרוצים להיות זמרים).

תקשיב טוב, אני אומר לה (או לו, או לכם): אם יש מיקרוקוסמוס בסיפור הזה, הרי שהוא קיים דווקא ביחסים בינך, כלומר בין כל הציבור, לבין מה שנקרא תעשיית הבידור, ובדרך שבה היא מצליחה - בכל פעם מחדש - לעשות עליך את אותה מניפולציה: לגרום לך להתיישב מול המסך, לשטוף לך את המוח, לגרום לך להאמין שאתה בוחר בזה בעצמך (בעצם הבחירה לצפות, על אף שאתה כמובן "אף פעם לא רואה דברים כאלה"), לגרום לך להרגיש שאתה ממש לומד מזה משהו, ולגרום לך לחשוב שמה שאתה רואה על המסך (ישבנים נהדרים עוסקים באינטריגות ברמה של כיתה ב', אם הבנתי נכון) זה המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, בעוד שהמיקרוקוסמוס האמיתי של החברה הישראלית נמצא בעדריות, בחוסר הפרופורציה, בסגידה לטמטום ובהדרה המוחלטת של כל מה שלא נעים לשטוף איתו את העיניים או להעסיק בו את המוח, כלומר בכל מה שמתרחש סביב הסדרה הזו בשעות ובימים החולפים להם באיטיות בין פרק לפרק. כלומר, בצורה שבה אתה או את או אני מתומרנים לחשוב את מה שרוצים שנחשוב.

זה המיקרוקוסמוס האמיתי: מה שקורה בבתים מול המסכים, לא מה שקורה לחבורה של אידיוטים על אי.

ד. ואני ממשיך לנאום לחבר הזה שלי (או לחברה, או לכם):
אף שהוא כבר עושה פרצופים של עזוב אותי בשקט. הוא בטח כבר היה הולך לדרכו אם לא הייתי מחזיק ביד ימין שלי את שמאל שלו בעוד ידי השמאלית כרוכה סביב צווארו.

הדבר שהכי מעצבן אותי, אני ממשיך את נאומי בשלווה, קשור בכל השמות של המתחרים שאתה מכיר ומשנן מבוקר עד ערב, וזה לא רק השמות, כמובן: אתה מומחה עולמי במי נגד מי, מי חייב למי, מי דפק את מי, מי אכל מה ומתי, מי הלך לאן ומה הוא רוצה להשיג בזה, ועוד כהנה וכהנה פרטי מידע משעממים ומיותרים לאללה. רק על זה אתה מדבר כל היום.

כל האינפורמציה הזו, חבר, כל תאי המוח היקרים האלה, ובשביל מה? הרי כל השמות והמעשים והאינטריגות והחבורות יישכחו ממך רגע אחרי שהתוכנית תסתיים, ואז תרגיש אידיוט על כל ההשקעה הרגשית הזאת. וגם אם לא תהיה מספיק כן עם עצמך להודות שאתה מרגיש אידיוט, הרי שבתוכך תרגיש משהו לא נעים, כעין צרבת של הנפש.

ה. כי לראות את כל הזבל הטלוויזיוני הזה, זה כמו ללכת למקדונלדס.
השבוע ערכתי את הביקור הדו-שנתי שלי ברשת המזון המהיר הידועה. היה זה בסניף המרווח והנעים בצומת אלונים. הקשת הצהובה זרחה מעל תחנת הדלק, מושכת כתמיד, ובתוך הלחמנייה של שותפי לארוחה, גיסי היקר, נמצאה שערה. מנהל המשמרת הציע לנו ארוחה חינם, ואנחנו אמרנו בנימוס שאחרי השערה הזו יעבור הרבה מאוד זמן - כנראה נצח - עד שתתחשק עוד לנו ארוחה במקדונלדס, גם אם היא בחינם, גם אם ישלמו לנו, ואם אפשר שפשוט יחזיר לנו את הכסף וניפרד כידידים. כך קרה.

אני את הארוחה שלי, זאת בלי השערה, סיימתי. בסופה הרגשתי כמו שאני מרגיש תמיד אחרי ארוחה במקדונלדס, ובדיוק כמו שתרגישו אחרי שתרד הסדרה מהמסכים: מלא במין כלום כימיקלי שמתנפח מעצמו בתוך הבטן, נותן תחושה של שובע שמתפוגגת לטובת תחושה של גועל, עד שגם זו נגוזה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.

ובקשר לשערה - מוכרחים להודות שזו בהחלט תוספת מצוינת לאנלוגיה, במיוחד אם הייתה זו שערת ערווה.

ו. טוב, אומר לי החבר, שכנעת אותי.
עכשיו בבקשה תוריד ממני את הידיים כי אני חייב לזוז - עוד מעט מתחיל פרק חשוב מאוד שאסור לי בשום פנים ואופן להפסיד; זה פרק ההדחה!

לך, אני אומר לו, לך לדרכך עבד נרצע שכמותך, לך תרדים את המוח שלך מול הטלוויזיה ותספר לעצמך סיפורים כאילו שאתה איזה אנתרופולוג שבוחן את המיקרוקוסמוס הישראלי. אתה נמלה בחוות נמלים, וגם מהבחינה הזו אתה בדיוק כמו כל האלה על האי, רק עם כרס. אתה עבד בדיוק כמוהם.

אני בטוח שגם לכם יש חברים כאלה. או, והאמת שזה הרבה יותר סביר להניח, שאתם בעצמכם החברים האלה.

ז. ומילים אחרונות בעניין המיקרוקוסמוס:
השבוע קראתי באחד העיתונים שהתחפושת הפופולרית ביותר בפורים השנה הולכת להיות תחפושת הישרדות. זה כל-כך דפוק, שקשה אפילו להתחיל להסביר למה ועד כמה. זה לא כמו התחפושת של עוזי כהן ז"ל, ששטפה את המדינה לפני שלוש שנים. כהן היה איש אמיתי, עם קורות חיים ואג'נדה, שהטלוויזיה הפכה לקריקטורה. במקרה של הישרדות זה בדיוק ההפך: חבורה של קריקטורות שהופכות בעזרת הטלוויזיה לדמויות אמיתיות עם קורות חיים (מלצר) ואג'נדה (מעריץ את ביבי). וזה עוד בלי לדבר על התסבוכת המחשבתית שבלהתחפש במציאות לדמות מתוכנית מציאות, תוכנית שכל-כולה מציאות מחופשת, מעוותת. מי שיתחפש בפורים לדמות מהישרדות הוא מטומטם וחסר מודעות. לא תהיה לי ברירה אלא לסלק אותו מהאי.

הרהור

באמת שאין לי טענות אל המתחרים. הם חומר גלם ותו לא. גם בביקורת על מסעדה גרועה לא באים בטענות אל הפרה.