הבורסה היא משרד, לא בנק

הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ (להלן: "הבורסה") הינה המחזיקה של הנכס ברח' אחד העם 54 ת"א (להלן: "הנכס").

הבורסה הגישה המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי בת"א כנגד עיריית ת"א (להלן: "העירייה"), במסגרתה נתבקש ביהמ"ש להצהיר, כי סיווג הנכס על ידי העירייה, החל משנת 1994 ואילך, בקטגוריה של "בנקים והבורסה לניירות ערך", לעניין תשלום הארנונה, נקבע שלא כדין ולפיכך הוא בלתי חוקי ובטל. כיוון שכך, סכומי הארנונה אשר נגבו על ידי העירייה על פי קביעה זו, דינם השבה.

כמו כן נתבקש ביהמ"ש להצהיר, כי היה על העירייה לסווג את הנכס תחת הסיווג "משרדים, שירותים ומסחר".

התיק הובא להכרעתה של השופטת הניה שטיין.

שתיים הן הבעיות שדורשות הכרעה, קובעת השופטת שטיין:

א. מהו הסיווג הנכון של הבורסה לצורך חיובה בארנונה?

ב. אם ייקבע כי הסיווג לא היה נכון, וכתוצאה מכך שילמה הבורסה ארנונה ביתר - האם יש לחייב את העירייה בהשבת סכומים אלו?

עד שנת 1992 שאבו העיריות את כוחן להטיל ארנונה ולקבוע את שיעורה מפקודת העיריות. המצב שונה כשנחקק חוק ההסדרים במשק המדינה (ותיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) 1992 (להלן: "החוק"). חוק זה הסמיך את העירייה להטיל ארנונה על פי הוראותיו. מכוח החוק הותקנו תקנות ההסדרים (להלן:"התקנות").

בשנת 1993 קבעו התקנות 5 סוגי נכסים, אשר לגביהם נקבעו הסכומים המינימלים והמקסימלים לארנונה: (1) בנקים; (2) תעשייה; (3) בתי מלון, בתי הארחה ובתי אבות; (4) מבני מגורים; (5) נכסים אחרים. בשנת 1994 נקבעו 11 סוגי נכסים. נוספו 3 סוגים המתייחסים לבניינים: (2) משרדים, שירותים ומסחר; (6) מלאכה; (10) חניונים.

למרות הוספת סיווגים נוספים בשנת 1994, המשיכה העירייה לסווג את הנכס בסיווג של "בנקים והבורסה לניירות ערך". לטענת העירייה, היא סיווגה כך את הנכס מפני שהנכס חוסה בצל הקטיגוריה של "נכסים אחרים", שכן הבורסה הינה גוף מיוחד וספציפי שאין כמותו בארץ, ולכן יש ליתן לה הגדרה מיוחדת וספציפית.

מנגד, טוענת הבורסה, כי יש לסווג את הנכס תחת ההגדרה של "משרדים, שירותים ומסחר".

השופטת שטיין סוקרת את תפקידי הבורסה ומגיעה למסקנה, כי המדובר במוסד הנותן שירותים לסוחרים ולציבור הרחב. הגדרת סוג נכסים על פי שימוש למסחר, לא ייחדה את סוג המסחר ולא הגבילה סיווג זה למספר הסוחרים העוסקים באותו מסחר. לו סברו מתקיני התקנות, כי המסחר בבורסה אינו בגדר סוג המסחר עליו חל סיווג של "משרדים, שירותים ומסחר" מפאת ייחודו, היו מוציאים את הבורסה מכלל סוג זה, כפי שמצאו להוציא את הבנקים.

מכאן, קובעת השופטת שטיין, לצורך הטלת ארנונה על הבורסה בשנים 1997-1994, יש לסווג את הנכס תחת הסיווג "משרדים, שירותים ומסחר".

אין מחלוקת בין הצדדים כי חיוב הבורסה בארנונה על פי סיווג של "נכסים אחרים" היה גבוה מהחיוב שהיה מוטל עליה אילו סווגה על פי הסיווג של "משרדים, שירותים ומסחר". כעת עולה השאלה, האם על העירייה להשיב לבורסה את הפרשי התשלומים.

העירייה הפנתה לפסק דינו של הנשיא ברק בעניין זנדברג נ. רשות השידור (פ"ד נ(2) 793), הקובע כי: "השאלה מה דינם של מיסים שנגבו בחריגה מסמכות היא שאלה קשה".

על דברים אלה סומכת העירייה בטענתה, כי אין לבורסה זכות השבה אוטומטית, אפילו ייקבע כי חויבה בתשלום ארנונה שלא כדין.

השופטת שטיין דוחה טענה זו. מפס"ד זנדברג נלמד, כי השאלה הקשה הושארה בצריך עיון. לא נקבע כי אין להשיב מיסים שנגבו ביתר.

בפס"ד יוסי אברהם נ. עיריית ר"ג (דינים עליון נ"ה 504) פסקה השופטת שטרסברג-כהן, כי לעניין חובת ההשבה של מס, ניתן להבחין בין שתי קבוצות של מקרים. המקרה הראשון הוא תשלום שנעשה, כאשר הרשות התנתה עשיית פעולה מסויימת שהתבקשה על ידי האזרח, בתשלום שלא היתה זכאית לגבותו, כתנאי לביצועה. כאן, בדרך כלל, יראו את התשלום כתשלום שנעשה תחת אילוץ. המקרה השני הוא מקרה שבו דרשה הרשות תשלום שלא היתה זכאית לו, אולם הדרישה לא באה כתנאי לכך שהרשות תעשה לפי בקשת האזרח פעולה מסויימת. זוהי סיטואציה בעייתית יותר מבחינת דיני האילוץ, אך ייתכן כי גם במקרה שכזה תקום למשלם עילת השבה.

ענייננו, קובעת השופטת שטיין, נכנס לגדר המקרה השני.

במקרה שכזה (המקרה השני) - קבעה השופטת שטרסברג-כהן בפסה"ד יוסי אברהם - כי עילת ההשבה תישלל אם כוונתו של המשלם היתה לשלם מתוך פשרה, על מנת לסיים את הפרשה ולא לשוב ולדון בה עוד. במקרה כזה, כנגד השיקולים המורים על השבת הסכום, שנגבה שלא כדין, לאזרח, עומד הרצון לשים קץ לסכסוכים, באופן שאם האזרח מראה על ידי התנהגותו שהוא מוותר על טענותיו, רשאית הרשות להניח שהפשרה נסתיימה ושהיא לא תוטרד שוב באותו עניין. כמו כן, רשאית הרשות להסתמך בתיכנון תקציבה על סכומים שנגבו בנסיבות האמורות.

בענייננו, ברור שהתשלום על ידי הבורסה לא נעשה כדי לסיים את הפרשה. הבורסה הציגה עמדה חד משמעית כי היא אינה מוותרת על טענותיה, וכי אם המו"מ לא יצליח, היא תפנה לביהמ"ש בעניין זה.

השופטת שטיין מפנה לפסה"ד עיריית חיפה נ. לה נסיונל (דינים עליון כב' 445), שם נקבע, שבמקרה שהרשות גובה מיסי יתר, מן הראוי שהיא תחזירם גם ללא התדיינות. הוא הדין, קובעת השופטת שטיין, מקום שהרשות גבתה מיסי יתר בשל סיווג בלתי נכון של הנכס. ולעניין זה מפנה השופטת שטיין לפס"ד עיריית נהריה נ. זקס (דינים עליון נד' 171).

התוצאה הסופית: נקבע כי תעריפי הארנונה בגין הנכס, אשר נקבעו על ידי העירייה החל משנת 1994 תחת הסיווג של "בנקים והבורסה לניירות ערך", נקבעו שלא כדין, ועל כן הם בטלים. הסיווג הנכון של הנכס הינו "משרדים, שירותים ומסחר". על כן הבורסה זכאית להשבת כספי הארנונה ששולמו ביתר.

ה"פ 1894/97 ביהמ"ש המחוזי בת"א.

השופטת הניה שטיין.

בשם הבורסה: משרד עו"ד מלצר.

בשם העירייה: עו"ד דורית קרני