ההשגה של הנישום, החלטת מנהל הארנונה והמועדים שביניהם

מעשה שהיה כך היה

הנישומה קיבלה שומת ארנונה ושלחה השגה בדואר רשום ביום 25.3.98. התשובה להשגה נתקבלה ביום 7.7.98. הנישומה טענה בפני ועדת הערר, כי השגתה התקבלה משום שמנהל הארנונה לא השיב על ההשגה בתוך 60 יום.

מנהלת הארנונה טענה, כי שלחה בעצמה את התשובה ביום 18.5.98, ולראיה, מצוין התאריך במכתב התשובה. ועדת הערר התייחסה לחותמת הדואר, שלפיה נשלח מכתב התשובה ביום 6.7.98 כאל סימוכין, אולם לא שללה קיומן של תקלות במערכת הדואר. טענתה של הנישומה נדחתה, והנישומה ערערה לבית המשפט המחוזי בחיפה על החלטת ועדת הערר.

סגן הנשיא, השופט ד"ר דן ביין, פסק, כי למנהל הארנונה עומדת "חזקת התקינות", ולכן נטל ההוכחה כי ההחלטה בהשגה נשלחה באיחור, מוטל על המערערת. מאחר שאמינות גרסת מנהלת הארנונה לא נשללה, והוועדה קבעה כי תיתכנה תקלות שיגרמו לעיכוב בשליחת המכתב מיום שהונח בתיבת הדואר, נראה כי המערערת לא הצליחה לסתור את חזקת התקינות.

הערעור נדחה ביום 26.10.2000. ב"כ המערערת עו"ד ברגרזון. ע"ש 230/00 שירותי בריאות כללית נ' ועדת ערר לארנונה. (פורסם במס פקס גיליון 55 masfax@yad-net.co.il).

מעשה שלא היה ולא נברא

"מנהל הארנונה" של רשות מקומית הוא תפקיד סטטוטורי, שנקבע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) משנת 1976. זהו תפקיד רב חשיבות, משום שלמנהל הארנונה לבדו מוקנית הסמכות לשנות את שומת הארנונה, כאשר מוגשת לו השגה על ידי הנישום. סמכות זו אינה מוקנית לראש הרשות המקומית או לכל גוף אחר ברשות.

מנהלי ארנונה רבים הם בעלי מקצוע מעולים, המקפידים קלה כבחמורה בכל הוראות החוק ובכל נהלי העבודה והמועדים. למרבה הצער, לעתים תפקיד זה מאויש בעובד או בעובדת של רשות מקומית, שלא קיבלו כל הכשרה מקצועית לכך, ועם כל הרצון הטוב, מלאכתם אינה עונה על דרישות החוק. לעתים תפקיד זה מאויש בעובד או בעובדת רשות מקומית הממלאים תפקיד נוסף ברשות, ועומס העבודה פוגע בתקינות פעילותם כמנהלי ארנונה.

ברשויות מקומיות רבות טרם השכילו להבין, כי כל טעות של מנהל ארנונה עלולה לעלות להן ביוקר. מנהל ארנונה מיומן עשוי לחסוך לרשות המקומית ולנישומים זמן יקר וממון רב, אם ישכיל ליישם את הוראות דיני הארנונה כיאות ויעשה מאמץ אמיתי להגיע לשומה מוסכמת בכל מקרה ומקרה.

התקלה העיקרית של ניהול ההשגות נעוצה בכך, כי מנהלי הארנונה, רובם ככולם, אינם מנהלים "פנקס השגות", שבו נרשמים הפרטים החיוניים - שם הנישום, מועד קבלת ההשגה, נושא ההשגה, מועד ההחלטה בהשגה, תוכן החלטה ומועד שליחתה לנישום.

לו היה מתנהל פנקס השגות בידי מנהלת הארנונה גיבורת כתבה זו, לא היה נדרש ביהמ"ש לעשות שימוש ב"חזקת התקינות", והסוגיה הייתה נפתרת בהצגת הפנקס בפני הנישום.

השימוש ב"חזקת התקינות" נכון מבחינה משפטית, אולם הוא מעלה טעם רע. אין לנו כל טרוניה על החלטת בית המשפט המחוזי, אולם אין היא יכולה להפיג את החשד שמא העובדות היו שונות.

המטלה של הפגת חשד כזה אינה רובצת לפתחו של בית המשפט. היא רובצת לפתחו של כל מנהל ארנונה, המבקש לעשות את מלאכתו ביושר ובאמונה. אנו גורסים, כי מכאן ואילך ניהול פנקס השגות ייהפך לחובה מנהלית, וכי היעדרו של פנקס כזה יתפרש לחובתו של מנהל הארנונה בכל מקרה של מחלוקת לגבי המועדים.

הכותבים הם מחברי הספר "ארנונה עירונית" בהוצאת אוריאן ומנהלי המכון לחקר המיסוי המוניציפלי www.arnona.co.il .