השגה, ערר וערעור על ארנונה

1. ב"כ הנישומה (חברת שיקרצ'י) שלח לעירייה מכתב שלא זכה למענה, ובעקבות זאת טען, כי יש לראות במכתב השגה שלא נענתה, ולכן דינה של השגה זו להתקבל. העירייה טענה, כי המכתב לא היה "השגה" במשמע.

2. על פי תקנות ההסדרים במשק המדינה, תיקון ההגדרה בצו הטלת הארנונה היה טעון אישור של שרי הפנים והאוצר. האישור לא ניתן והנישומה טענה, כי התיקון האמור הוא בטל. העירייה טענה, כי למנהל הארנונה ולוועדת הערר אין סמכות לדון ולהחליט בטענה, שמעשה החקיקה היה נגוע באי חוקיות.

פסיקת בית המשפט: בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא השופט ד"ר דן ביין) דחה את טענת הנישומה, כי המכתב ששלחה הוא "השגה" במשמע, משום שבאותו מכתב לא הייתה התייחסות אל סכום מסויים או אל שנה מסויימת, ולא נכללו בו "יסודות השומה".

המחוקק קבע רשימת עילות להליכי השגה וערר. נישום שרוצה להעלות טענות החורגות מאלו שנקבעו בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), רשאי לפנות לבג"ץ או לבית המשפט המחוזי. אין להקנות פרשנות מרחיבה לחוק הערר, לפיה ניתן להעלות טענות הנוגעות ל"חוקי ההקפאה" בפני מנהל הארנונה (בג"ץ 764/88 הלכת "דשנים").

הערעור נדחה ביום 23.10.2000. ב"כ המערערת עו"ד א. גורן. ב"כ המשיב עו"ד א. מלך. ע"ש 5032/99, שיקרצ'י בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית חדרה.

מהי השגה על ארנונה?

צדק בית המשפט משקבע, כי מכתב סתמי אינו השגה. שומת מס, ושומת ארנונה בכלל זה, אמורה לכלול את כל "יסודות השומה", והודעת השומה אמורה לפרט כל אחד מאלו: שם הנישום, אירוע המס, זיהוי הנכס נשוא המס, שטח הנכס, תעריף הארנונה, וסכום הארנונה.

על אותה דרך, אמורה ההשגה לכלול את כל "יסודות השומה", וניתן לומר, כי זו למעשה "שומה נגדית" של הנישום. נישום הכותב לראש הרשות המקומית: "מר מיור הנכבד, למה הטילו עליי כל כך הרבה ארנונה, וחוץ מזה אין לי ממה לשלם" - אינו כותב השגה.

גבולות סמכותם של מנהל הארנונה ושל ועדת הערר: בסוגיית גבולות סמכותם של מנהל הארנונה ושל ועדת הערר יש לנו דעה שונה, אם כי התוצאה במקרה זה נכונה לדעתנו. סעיף 3(א) לחוק הערר מפרט רשימה של עילות שבהן רשאי הנישום להגיש השגה למנהל הארנונה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום.

(2) נפלה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו.

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות.

שתי הטענות הראשונות הן בסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה. התוצאה היא, כי בתביעה כספית המוגשת נגד נישום בגין אי תשלום ארנונה, ידחה בית המשפט טענות הגנה אלו של הנישום.

לגבי הטענה השלישית נקבע בסעיף 3(ג) לחוק הערר, כי נישום שלא הגיש השגה בטענה זו, רשאי להעלותה בבית המשפט לאחר קבלת רשות. נמצא, כי לטענה "איני הנישום" יש למנהל הארנונה ולבית המשפט סמכות מקבילה על פי דין.

האם רשימת העילות הנ"ל היא רשימה סגורה? לשאלה זו שתי תשובות:

א. רשימת העילות בסעיף 3 היא רשימה סגורה. הנימוק - אילו רצה המחוקק לקבוע עילות נוספות שהן בסמכות מנהל הארנונה היה קובע אותן, וכל מה שלא נקבע במפורש כעילה, אינו בסמכות מנהל הארנונה (כפי שנפסק במקרה הנדון), ואין לו "סמכות טבועה" רחבה יותר.

ב. רשימת העילות בסעיף 3 אינה רשימה סגורה. בסעיף 3(ב) לחוק הערר נקבע, כי למנהל הארנונה ולוועדת הערר אין סמכות לדון ולהחליט בטענות של אי חוקיות או אי סבירות במעשה החקיקה של צו הטלת הארנונה. הוראה זו היא "מוזרה" ויוצאת דופן, משום שחוקים המקימים פורום שיפוטי קובעים את מה שבסמכותו (כדוגמת סעיף 3(א) לחוק הערר) ואינם קובעים את מה שאינו בסמכותו. אם ניישם את אותה דרך פרשנית שבפיסקה הקודמת נלמד, כי כל יתר עילות התקיפה הן בסמכותו. הנימוק - אילו רצה המחוקק לקבוע עילות נוספות שאינן בסמכות מנהל הארנונה, היה קובע אותן.

כאשר אותה דרך פרשנית מביאה לשתי מסקנות סותרות, יש לחפש פרשנות אחרת.

פקיד השומה של הרשות המקומית קובע את שומת הארנונה ואת הפטורים וההנחות המגיעים לנישום. מנהל הארנונה הוא הערכאה הראשונה שבפניה מתנגדים לשומת הארנונה של פקיד השומה. לפיכך, יש לדעתנו לקבוע, שלמנהל הארנונה יש סמכות לדון ולהחליט בכל הסוגיות הכלולות בשומת הארנונה. ודוק, שומת הארנונה היא היישום של צו הטלת הארנונה בידי הרשות המקומית (הרשות המבצעת), בעוד שחקיקת צו הטלת הארנונה הוא פרי ידיה של המועצה הנבחרת (הרשות המחוקקת).

ברי, כי לפקיד השומה ולמנהל הארנונה של הרשות המבצעת אין סמכות לחרוג מדבר החקיקה של הרשות המחוקקת, ונאה דרש המחוקק (הכנסת) משתיקן את חוק הערר בעקבות פסקי דין שלא דקדקו בהבחנה זו. אולם, מה טעם יש לשים רצועה לצווארו של מנהל הארנונה, הדן בהשגה של הנישום על שיקול דעתו של פקיד השומה, ולומר לו: ראה את הארץ ואליה לא תבוא?

לסיכום ניתן לחלק את מכלול טענות התקיפה של שומת הארנונה לארבע קבוצות לעניין הסמכות:

א. טענות שהן בסמכות ייחודית של מנהל הארנונה - סעיפים 3(א)(1)(2) לחוק הערר;

ב. טענה שהיא בסמכות מקבילה מכוח דין - סעיף 3(א)(3) לחוק הערר;

ג. טענות שאינן בסמכותו של מנהל הארנונה - סעיף 3(ב) לחוק הערר;

ד. כל יתר הטענות, שהן בסמכותו הטבועה של מנהל הארנונה וגם בסמכותו המקבילה של בית המשפט, משום שלא נקבע לגביהן בחוק הערר כי הן בסמכותו של מנהל הארנונה.

אחרית דבר: חברת שיקרצ'י בע"מ, שהפסידה בקרב כנגד עיריית חדרה, יכולה עדיין לזכות במלחמה. כל שעליה לעשות הוא לתקוף את חוקיות צו הטלת הארנונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, ואם נכונה טענתה וצודקת לגופה, אזי סגן הנשיא, השופט ד"ר דן ביין (אם התיק יגיע לאולמו), עשוי לקבוע שאותה הגדרה מתוקנת בצו הטלת הארנונה בטלה ומבוטלת.

ולסיום, יש ובצו הטלת הארנונה נחקק תעריף שלא כדין במשים או שלא במשים (ואין הכוונה למקרה זה, שאיננו יודעים עליו דבר, כי אם למקרים אחרים שהתפרסמו בעבר). רשות מקומית הנלחמת בבית המשפט במטרה לאכוף תעריף בלתי חוקי על נישומיה, מעוררת בנו הרהורים נוגים. האם מדיניות כזו של ראש רשות מקומית אינה עילה לתביעת נזיקין אישית?

המחברים הם מחברי הספר "ארנונה עירונית", ומנהלי המכון לחקר המיסוי המוניציפלי www.arnona.co.il