בדרך כלל, הבסיס החוקי והמוסרי לכל תביעה בנוגע למקרקעין, הינו היכולת של התובע
לסלק "בדל" של זכות במקרקעין, המעניק לו את הזכות להגן עליה ועל יכולתו להחזיק
במקרקעין או להשתמש בה.
יכולת זו לא תמיד נובעת מבעלות במקרקעין עצמם, אלא לעתים נובעת מזכות פחותה
מבעלות, כגון שוכר או דייר מוגן או סתם מי שהורשה מטעם בעלים להחזיק במקרקעין,
ומאן דהוא מפריע לשימוש שלו.
נשאלת השאלה: מה בנוגע למי שמחזיק בעצמו שלא כדין במקרקעין והנה בא האחר ופולש
לתוך אותם מקרקעין. האם הפולש הקודם יכול לדרוש את סילוק ידו של הפולש המאוחר?
או שמא רק הבעלים עצמם חייב לתבוע את הפולש המאוחר? בדיני מקרקעין קיים "סעד
עצמי", אשר על פיו, מי שמחזיק כדין רשאי לסלק ידו של מי שפלש אל תוך המקרקעין,
ובלבד שהפלישה הינה "טרייה", קרי תוך 30 ימים מיום הפלישה (זהו מן המקרים הבודדים
שהדין מאפשר ומצדיק "עשיית דין עצמי" מבלי להיזקק לערכאות משפטיות, ובלבד שהשימוש
בכוח לסילוק הפולש "הטרי" הינו סביר, דבר שנתון לפרשנות משפטית).
לאחרונה התבררה בבית משפט העליון פסק דין בעניין רע"א 5598/98 יצחק יוסף נ'
אביגדור עוקשי. פסק הדין נדון בפני השופטים א. ברק, י. אנגלרד וא. פרוקצ'יה.
במקרה עוקשי הנ"ל, המערער החזיק בנכס מקרקעין בראש העין, החל בשנת 1960 וברציפות.
את החזקה בנכס קיבל עוקשי בהרשאה מהסוכנות היהודית, אך מבלי שהיה לו חוזה כתוב
עם מינהל מקרקעי ישראל. לפני מספר שנים נכנס המשיב לחלק מהנכס ותפס חזקה בו.
בבית משפט השלום בפ"ת הורו על סילוק יד של המשיב, ואילו בבית המשפט המחוזי
בוטל פסק הדין של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע, כי היות שהמערער עצמו
לא היה מסוגל להוכיח זכויות כלשהן במקרקעין, הוא לא יכול להיות הגורם שיתבע
את סילוק ידו של הפולש החדש, ומכאן הערעור.
עובדה הראויה לציון הינה, כי רק בהליך הערעור בבית המשפט המחוזי, מינהל מקרקעי
ישראל התבקש להגיש את עמדתו בסכסוך שבין שני הצדדים. מינהל מקרקעי ישראל טען,
כי לאף אחד מהצדדים אין כל זכות במקרקעין, ועל כן על שניהם לסלק ידם מהמקרקעין.
השופטת פרוקצ'יה, שנתנה את פסק הדין העיקרי, ביטלה את פסק הדין של בית המשפט
המחוזי והורתה למשיב לסלק ידו מהמקרקעין.
השופטת פרוקצ'יה קבעה, כי אמנם בתביעה לסילוק יד יש לבית המשפט הסמכות גם לדון
בנושא הקנייני ובכך לקבוע מיהו בעל זכות אמיתית בנכס.
יחד עם זאת, אין הכרח בכך, ובית המשפט יכול לדון רק בתביעת ה"חזקה", ותביעה
כזו יכול להגיש גם מי שבעצמו פולש או שאין לו זכויות. את הקביעה הזו בית משפט
העליון מתרץ מפאת שלום הציבור ומדיניות אי הפרעה בחזקה במקרקעין.
כלומר, מקום שהנושא השנוי במחלוקת הינו הגנה על החזקה של המחזיק בפועל בקרקע
כלפי מסיג גבול, בית המשפט פטור מלדון אם התובע מחזיק מכוח זכות שקיבל או לא,
בהתבסס על סעיף 17 לחוק המקרקעין הקובע:
"המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך, שיימנע מכל מעשה שיש
בו משום הכרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת".
יחד עם זאת, ביתהמשפט קבע, כי אין בכך משום הוכחה כי לתובע עצמו יש זכות במקרקעין,
וכל מה שיש לתובע זו זכות שלא יפריעו לחזקה שלו, אלא אם כןהתובע הוא מי שיש
לו זכות יותר טובה מהמחזיק עצמו. לדוגמא: הפולש החדש מציג הסכם שכירות או הסכם
הרשאה וכו'.
דע עקא, כי פסק דינו של בית המשפט העליון פתר רק חצי בעיה (מבלי שבית המשפט
העליון יכול היה לעשות אחרת). במהלך השנים עיריית ראש העין הפקיעה את המקרקעין
והיא נהפכה למעשה לבעלים של המקרקעין במקום רשות הפיתוח. כמו כן, עיריית ראש
העין הגישה תביעה לסילוק יד של המערער והמשיב, ועד שתביעות אלו יתבררו, יעברו
לא מעט שנים.
פסק הדין של בית המשפט העליון מהווה חידוש מסוים לעומת פסק הדין הקודם של בית
המשפט העליון בעניין ע.א 224/75 מזעקי נ' חדד פד"י ל (1) 528, אשר קבע, כי
כאשר החזקתו של התובע נובעת מהסגת גבול, אין הוא זכאי לתבוע סילוק יד של אדם
שתפס חזקה באותו נכס.
יחד עם זאת, יש להדגיש, כי פסק דין זה לא מתיר למחזיק שאין לו זכות במקרקעין
להשתמש בכוח סביר כדי למנוע הסגת גבול מפולש טרי. כל מה שפסק דין עוקשי מלמד
אותנו הוא, שזכותו של מחזיק שלא כדין לתבוע פינוי של מחזיק שלא כדין, שבא אחריו
ובמקומו של הקודם.
הכותב הינו גם אדריכל וחבר בוועדת קניין ומקרקעין בוועד המרכזי של לשכת עורכי
הדין ומרצה לדיני מקרקעין.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
