20 שנים של אפס מעשה

בשנת 1984 רכשו בתי הזיקוק קרקע בתחומי המועצה האזורית זבולון, אולם המועצה סברה בטעות, כי הפטור מארנונה חל גם על שטח זה. בשנת 1997 גילתה המועצה את טעותה, והוציאה שומות ארנונה בעלת תחולה רטרואקטיבית, והחלה לנקוט הליכי גבייה מנהלית. בתי הזיקוק פנו לבית המשפט.

סופיות שומת הארנונה: ד"ר ביין פסק, כי "חברה כלכלית בונה את תחשיביה, ובין היתר את המחירים שבהם היא מוכרת מוצריה, על סמך הנחות מסוימות. אלמנט המיסוי מהווה מרכיב חשוב בתחשיבים אלה. דרישת חוב עבר בסכום מאוד משמעותי, יש בו נזק חמור לחברה, שכן אין היא יכולה לחייב באופן רטרואקטיבי את לקוחותיה בתוספת מחיר שיבטא את ההוצאה הכספית הנדרשת ממנה".

בית המשפט קיבל את טענת ההתיישנות, ודחה את טענת המועצה האזורית כי "התיישנות" היא טענת הגנה, ואילו בתי הזיקוק הם התובעים. נקבע, כי ההלכה הפסוקה מבחינה בשלושה סוגי טעויות של רשות מנהלית:

א. החלטה מנהלית הנוגדת את החוק או חורגת מכלל סמכות.

ב. כאשר מקור ההחלטה המנהלית הוא בטעות טכנית או משרדית שנעשתה בהיסח הדעת.

ג. כאשר ההחלטה נעשתה תוך יישום בלתי נבון או בלתי נכון של מדיניות או תוך הפעלת שיקול דעת בלתי סביר.

במקרה הראשון והשני רשאית רשות מנהלית, בדרך כלל, לחזור בה מהחלטתה. טעות הנובעת משיקול דעת מוטעה מחייבת את הרשות, שאינה רשאית, בדרך כלל, לחזור בה מהחלטתה, בייחוד כאשר האזרח פעל לפי ההחלטה המקורית.

ביין מתח ביקורת על דרך הפעולה של המועצה: "פעולות המשיבה לאחר תקופה ארוכה של אפס מעשה, הכוללות הטלת ארנונה בסכומים דמיוניים בתחולה רטרואקטיבית, תוך שימוש מיידי בסמכויות אכיפה וגבייה דרסטיות כגון עיקולים, וכל זאת כאשר עצם החיוב נתון במחלוקת אמיתית - הן פסולות. אין גם צורך בפעולות גבייה דרסטיות מעין אלו כלפי גוף כלכלי כמו בז"ן, שמוצקותו הפיננסית אינה מוטלת בספק".

סוגיית ההתיישנות: צדק בית המשפט משפסק, כי ניתן לשעות לטענת התיישנות גם מפי התובע. בתי הזיקוק תבעו את המועצה המקומית כדי להפסיק את פעולות הגבייה המנהלית. לכאורה, בתי הזיקוק הם התובעים, אולם למעשה הם הגורם המותקף.

הסוגיה האמיתית אינה התיישנות של חובות. אין חיה כזאת. הסוגיה האמיתית היא: האם שומות הארנונה של השנים הקודמות הפכו לשומות סופיות. כאשר התשובה לשאלה זו חיובית, הרשות המקומית אינה רשאית "לפתוח שומה סופית", ומכאן שלא נוצר חוב. כאשר לא נוצר חוב, אין הוא צריך להתיישן. יין מתיישן, חובות לא.

שלושת הסוגים של טעויות מנהליות:

המועצה המקומית טענה, כי מחמת טעות לא חייבה את בתי הזיקוק, משום שסברה כי הפטור חל גם על הקרקע שנרכשה בשנת 1984. לפי תיאור המקרה, לא מדובר בטעות מנהלית. זו סתם רשלנות. שומת מס אינה ריצ'רץ' שניתן לפתוח בכל רגע. התוצאה היא אותה תוצאה. בית המשפט התחשב, ובצדק, בטענה כי חברה כלכלית בונה את תחשיביה ואת מחירי מוצריה על סמך הנחות מסוימות הכוללות את המיסוי. ניתן לומר, כי גם הרשות המקומית פועלת על סמך תקציב, והתקציבים של השנים הקודמות לא כללו ארנונה בשל אותם שטחים.

הגבייה המנהלית: לדעתי, החלק החשוב ביותר בפסק דינו של השופט ד"ר הוא זה הדן בגבייה המנהלית. גבייה מנהלית היא רעה חולה. לפקידי הרשות המקומית הוקנו בדין סמכויות בעלות אופי שיפוטי - להטיל עיקולים על קניין פרטי. כאשר סמכויות אלו מופעלות נגד סרבני מס, זהו הרע במיעוטו.

כאשר סמכויות אלו מופעלות נגד סרבני שומה, זהו הרע בהתגלמותו.

רשות מקומית המחליטה לתקן שומות מס באופן רטרואקטיבי, תתכבד ותמתין עד למיצוי כל הליכי ההתנגדות לשומה. מאחר שתיקון רטרואקטיבי של שומת מס תלוי על בלימה, אין לגבות את המס בגבייה מנהלית, ועל הרשות המקומית להגיש תביעה לבית המשפט. אם תזכה הרשות בתביעתה, אין עסקינן עוד בגביית חוב הנובע משומת מס רטרואקטיבית, כי אם בגביית חוב פסוק לפי חוק ההוצאה לפועל.

הבעיה היא, שלעתים אצה לפלוני הדרך.

הכותב הוא מחבר הספר ארנונה עירונית, ועורך המגזין לנדל"ן ולמסים ARNONA