ביהמ"ש העליון: יש לפצות בעלי חלקה שהופקעה בשלמותה - במלוא שווייה

בית המשפט העליון אישר פסק דין שניתן על ידי השופטת בילהה גילאור בבית המשפט המחוזי בחיפה, וביטל פסק דין אחר, שניתן על ידי השופטת ש. וסרקרוג באותו בית משפט.

הנושא שעמד לדיון בבית המשפט העליון התייחס לפיצויים אשר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אמורה לשלם לבעלים שהחלקה שבבעלותם הופקעה בשלמותה לצורכי ציבור. עד עתה שולמו כאמור לבעלים פיצויים בשיעור של 60% על פי תקדים פייצר מלפני כ-20 שנה.

בשנת 1997 הורתה גילאור לשלם לבעלים של חלקת אדמה כאמור פיצויים של 100% בניגוד להלכה האמורה. בכך, קיבל בית המשפט את עמדתו של באי כוח בעלי החלקה, עוה"ד מאיר הולצמן ויפעת הולצמן-גזית, אשר התבססו בטענתם על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

בית המשפט העליון צירף שני ערעורים שהתייחסו לעניין, והרחיב את הרכב השופטים לשבעה בשל העניין העקרוני שבנושא. פסה"ד התקבל פה אחד, על ידי השופטים הנשיא אהרון ברק, דליה דורנר, המשנה לנשיא שלמה לוין, תאודור אור, אליהו מצא, יצחק זמיר ויצחק אנגלרד.

השופטת דורנר קובעת בפסק הדין, כי לאחר קבלת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בשנת 1992, אשר לפיו אין פוגעים בקניינו של אדם, ופגיעה כזו מותרת רק לתכלית ראויה ובמידה שאיננה עולה על הנדרש - הרי שהכלל הנהוג במדינות דמוקרטיות הוא תשלום פיצויים מלאים בשל הפקעה.

על כן, פגיעה בקניין לצורכי ציבור על ידי הפקעת מקרקעין מצריכה פיצוי הוגן ושווה ערך, על מנת שהפקעה זו תהיה במידה שאינה עולה על הנדרש.

השופט ברק אומר, כי הפחתת הפיצויים באה בשל הצידוק כי ההפקעה משביחה את חלק החלקה שלא הופקע. עם זאת, טעם זה לא עומד בשעה שכל החלקה כולה הופקעה. ברק מתייחס לעניין בבדיקת זכות הקניין, וקובע, כי החקיקה הקובעת פיצוי בשיעור 60% מערכה של חלקה שהופקעה במלואה פוגעת בזכות הקניין, ולפיכך פיסקת ההגבלה תופסת, ועל הרשות להוכיח, כי הפיצוי על ההפקעה הוא מידתי. לאור העובדה שפיצוי מופחת נוגד את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, יש לקבוע פיצוי בשיעור של 100%, קבע ברק.

בשם המערערים בתיק השני הופיע עו"ד משה ליפשיץ. (ע.א 5546/97)