יפוי כוח בלתי חוזר - אימתי?

משה שלום עמרם ז"ל (להלן: "המנוח") היה הבעלים של חלקת מקרקעין שעליה בנויה דירה ברחובות (להלן: "הנכס"). על פי הסכם מיום 27.9.70 (להלן: "ההסכם"), מכרו עשרת יורשיו של המנוח את זכויותיהם בנכס למזל וליעקב כהן (להלן: "הקונים").

עם יורשיו של המנוח נמנה עזריקם עמרם (להלן: "עמרם"). במבוא להסכם צוין, כי עמרם מיוצג על ידי אמו, שושנה בעדני (להלן: "המשיבה"), לפי יפוי כוח כללי מיום 13.12.66 (להלן: "ייפוי הכוח" או "ההרשאה").

לאחר החתימה על המסמך נעשו פעולות להעברת הזכויות בנכס לקונים, אך המשיבה לא הסכימה לצרף את חתימתה על שטר המכר בשמו של בנה. כתוצאה מכך הועברו בשנת 1970 לקונים כל הזכויות בנכס, למעט חלקו של עמרם.

בינתיים נפטר יעקב כהן (אחד משני הקונים של הנכס).

בתאריך 7.9.79 הלך לעולמו גם עמרם. גם אז לא מיהרו האחרים לסיים את רישומן של הזכויות בנכס. יורשי כהן (להלן: "המערערים") המתינו עד 2.8.96, ואז פנה בא כוחם אל המשיבה בבקשה שתחתום בשמו של בנה המנוח (עמרם) על שטר מכר בהתאם לייפוי הכוח שבידיה. המשיבה סירבה בטענה, כי בנה לא קיבל את התמורה שהיה זכאי לה על פי ההסכם משנת 1970.

המערערים הגישו לביהמ"ש המחוזי תובענה לחייב את המשיבה לחתום על שטר המכר.

המערערים טענו, כי המשיבה חבה כלפיהם, בנוסף לעמרם, מאחר שפעלה על פי יפוי כוח בלתי חוזר, וההרשאה שניתנה לה על ידי עמרם היא הרשאה "להבטחת זכותו של אחר", כמשמעותה בסעיף 14(ב) לחוק השליחות תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק השליחות").

בית המשפט המחוזי (השופט גבריאל קלינג) דחה את תובענת המערערים וקבע, כי ההרשאה שניתנה למשיבה היא הרשאה כללית, שאינה יכולה לשמש יסוד להרשאה להבטחת זכותו של אחר, שכן הכרה בהרשאה כללית כהרשאה להבטחת זכותו של אחר, כזו שאינה ניתנת לביטול, שוללת את חירותו של השולח ופוגעת בכשרותו.

עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי משאין מדובר בהרשאה להבטחת זכותו של אחר וכי ניתן לחזור ממנה, כי אז חל עליה האמור בסעיף 6(א) לחוק הגנת רכוש מופקד תשכ"ה-1965, האומר:

"פסילת מינוי או הרשאה מיושנים. (א) לא תירשם בפנקס מקרקעין, או בכל פנקס אחר המתנהל על פי חיקוק, פעולה שתוקפה תלוי ברישום, אם צד לפעולה מיוצג על ידי ממונה או על ידי מורשה על פי מינוי או הרשאה הניתנים לחזרה, ומיום המינוי או ההרשאה עברו עשר שנים, אלא אם הוגשה בכתב הסכמת הממנה או המרשה לפעולה ולא עברה שנה מיום מתן ההסכמה, או אם בית המשפט התיר את הרישום".

בית המשפט הוסיף וקבע, כי אם מדובר בציפייה של המערערים ובמחויבותה של המשיבה לפעול על פי כתב ההרשאה, יש ליתן משקל לסעיף 6(א) הנ"ל, שלפיו היה על המערערים להצביע על נסיבות שלאורן ראוי לראות את המשיבה כמי שקבלה על עצמה לפעול לפי ההרשאה גם לאחר חלוף עשר שנים. עוד נקבע, כי המערערים לא הצביעו על נסיבות אשר יצדיקו כי ביהמ"ש יעשה שימוש בשיקול דעתו, כאמור בסיפא של סעיף 6 הנ"ל, למתן ההיתר הדרוש לביצוע הרישום.

על פסק דין זה, הגישו המערערים ערעור לביהמ"ש העליון. פסק הדין בעליון ניתן על ידי השופט אדמונד לוי, בהסכמת שאר חברי ההרכב.

השאלה שעמדה במרכז הערעור - קובע השופט לוי - היא סוגיית מהותו של ייפוי הכוח מיום 13.12.66; האם ייפוי כוח זה בא לעולם על מנת להבטיח את זכותם של המערערים, כמשמעותו בסעיף 14(ב) לחוק השליחות, ואז השליחות שרירה וקיימת; או שמא מדובר בייפוי כוח כללי, כסברתו של בית המשפט קמא. סעיף 14 לחוק השליחות עוסק בסיום השליחות וזו לשונו:

14. סיום השליחות.

(א) השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או - אם היה תאגיד - בפירוקו. (ב) הוראות סעיף זה לא יחולו, אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות".

סעיף קטן (ב) הנ"ל קובע את התנאים להיותה של השליחות בלתי הדירה, ובלשונו של השופט חשין בפס"ד מיטלברג נ' נייגר, (פ"ד מח(2) 529, 541):

(1) אם לאדם אחר, או לשלוח עצמו, יש זכות הקיימת לעצמה לבר-השליחות;

(2) אם ההרשאה ניתנה להבטחתה של אותה זכות;

(3) אם ביצועה של אותה זכות תלוי בביצוע נושא השליחות".

הפסיקה קבעה, כי בהבדל מהשליחות הרגילה, שביסודה עומד האינטרס של השולח ושמטרתה להגשים אינטרס זה, בשליחות להבטחת זכותו של אחר או של השלוח עומד האינטרס של האחר או של השלוח, שכן בשליחות זו הזכות היא העיקר, וההרשאה טפלה לה ואין היא אלא מכשיר להבטחתה ולמימושה.

בענייננו, אין לומר שייפוי כוח שנתן עמרם לאמו, המשיבה, הוא בבחינת הרשאה להבטחת זכותו של אחר, כמשמעותה בסעיף 14(ב) לחוק השליחות. בחינת לשונו של ייפוי הכוח, מהותו ותכליתו, מעלה כי מדובר בהרשאה כללית, סטנדרטית, שאינה תומכת בטענה כי השולח התכוון לעשות את ייפוי הכוח לבלתי חוזר. ברי, כי יסוד "הבטחת זכות" של צד שלישי או של השלוח נעדר מייפוי הכוח שנתן עמרם לאמו.

זאת ועוד, נראה כי אין לקבל גם את טענת המערערים, כי ייפוי הכוח הפך לבלתי חוזר בעת חתימת ההסכם, שכן לא הוכח שהצדדים - השולח, השלוח והמערערים - הסכימו ביניהם, כי ההרשאה תופעל בעתיד להבטחת אינטרס עתידי של השלוח או של צד שלישי, ומאידך אין השלוח יכול לבדו להפוך הרשאה רגילה להרשאה להבטחת זכותו של אחר.

נמצא אפוא, כי ההרשאה שניתנה היא הרשאה "רגילה" שעברה מן העולם, בהתאם לסעיף 14(א) לחוק השליחות, עם מותו של השולח; ומשכך הם פני הדברים, אין המשיבה יכולה לחתום על שטר המכר מכוח אותה הרשאה. לפיכך, צדק ביהמ"ש קמא כאשר קבע, כי עילתם של המערערים היא כלפי יורשיו של עמרם ולא כלפי המשיבה.

התוצאה הסופית: הערעור נדחה.

ע"א 678/99 ביהמ"ש העליון.

השופטים: הנשיא ברק, א' מצא, א' לוי.

בשם המערערים: עו"ד ניסים אדורם.

בשם המשיבה: עו"ד יפת רחמים.