ביהמ"ש המחוזי בת"א נעתר לתביעה של אזרחים למתן צו לסילוק ידה של המדינה ממקרקעין
שנמצאים בבעלות במושע של אותם תובעים, הגם שבין הבעלים מצויה גם רשות הפיתוח.
נקבע, שלמרות שמינהל מקרקעי ישראל הינו שלוח של רשות הפיתוח, אין בכך כדי להעניק
למדינה זכות בעלות או זכות שימוש במקרקעין.
אבידן אברהם ו-125 אחרים (להלן: "התובעים") נמנים עם הבעלים הרשומים במושע
של חלקה 8 בגוש 6621 (להלן: "המקרקעין"), בסמוך לחוף הים של תל-ברוך, ועימם
נמנית גם רשות הפיתוח.
בסמוך למקרקעין, בחלקה 7, קיים מתקן המשמש את משרד הביטחון וצה"ל. חלקה 7 רשומה
בבעלות מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת") לאחר שהופקעה.
התובעים הגישו תביעה לסילוק ידה של הנתבעת משטחי המקרקעין. לטענתם, תפסה הנתבעת
חזקה בשטח כולל של 15,157 מ"ר מתוך המקרקעין, התקינה בו אנטנות, הרחיבה את
שטח המתקן הבטחוני הסמוך, סללה בו כביש וכן הכשירה משטח המשמש כמגרש חנייה
לבאי המתקן הבטחוני, הכל תוך שלילת השימוש בשטח שנתפס על ידה מיתר הבעלים במושע,
ללא הסכמתם ובניגוד לדין.
התביעה נדונה בפני השופטת א. חיות מביהמ"ש המחוזי בת"א.
הנתבעת טענה, בין השאר, כי הינה בעלים במושע של 11/284 מתוך שטח המקרקעין.
הנתבעת מאשרת, כי אכן הבעלים הרשום במושע בחלקים שציינו היא רשות הפיתוח, וכן
היא מאשרת, כי רשות הפיתוח הינה תאגיד סטטוטורי נפרד. אך, לטענתה, אין לכך
כל משמעות, משום שעל-פי סעיף 3 לחוק רשות הפיתוח (העברת נכסים), תש"י-1950
(להלן: "חוק רשות הפיתוח"), המדינה, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, רק היא רשאית
להפעיל סמכויות שיש לרשות הפיתוח ביחס למקרקעין שבבעלותה, ועל כן, לטענת הנתבעת,
מוסמכת היא לעשות שימוש במקרקעין כאילו היתה שלוחה של רשות הפיתוח.
רשות הפיתוח היא תאגיד ציבורי שהוקם על-פי חוק רשות הפיתוח, ואין הוא מוסד
ממוסדות המדינה. בסעיף 2 לחוק הרשות הפיתוח הוקנו לרשות הפיתוח סמכויות לביצוע
פעולות שונות במקרקעין שבבעלותה, אולם ככל שמדובר במקרקעי ישראל, כהגדרתם בסעיף
1 לחוק יסוד מקרקעי ישראל (וכל קרקע של רשות הפיתוח כלולה בהגדרה זו), חלה
הוראת הסיפא של סעיף 3 לחוק רשות הפיתוח, לפיה:
"כל פעולה במקרקעי ישראל לפי סעיף זה תיעשה על-ידי מינהל מקרקעי ישראל".
במילים אחרות, הגוף היחיד המוסמך לנהל את המקרקעין שבבעלות רשות הפיתוח, ובכלל
זה לקבוע את השימוש שייעשה בהם, הוא מינהל מקרקעי ישראל, שאיננו אלא אורגן
של המדינה.
מכאן מבקשת הנתבעת ללמוד, כי יש לראותה "כאילו היתה שלוחה של רשות הפיתוח",
לעניין הסמכות לעשות שימוש במקרקעין נשוא התביעה.
השופטת חיות דוחה טענה זו, בקובעה שהנתבעת נתפסה לכלל טעות ונתערבבו לה היוצרות
בין בעלותה שלה במקרקעי ישראל, בין בעלות רשות הפיתוח במקרקעי ישראל, בין היותו
של המינהל שלוח של רשות הפיתוח לצורך ניהול המקרקעין שבבעלות רשות הפיתוח,
ובין זכותה וסמכותה שלה לעשות שימוש במקרקעין אלה.
ית המשפט העליון קבע, כי בשלושת החוקים שנחקקו ונכנסו לתוקפם בעת ובעונה אחת
- חוק יסוד: מקרקעי ישראל, חוק מקרקעי ישראל תש"ך-1960 וחוק מינהל מקרקעי ישראל
תש"ך-1960 - בולטת המגמה, שדבר פעילותן של עיסקאות הנוגעות למקרקעין של מדינת
ישראל, רשות הפיתוח וקרן קיימת לישראל, ירוכז מאותו שלב ואילך בידי מינהל אחד
ויחיד המתמנה על-ידי הממשלה ופועל תחת פיקוחה.
לצורך הגשמתה של מטרה זו, דהיינו הפעלת מדיניות קרקעית אחידה במקרקעי ישראל,
נחקקה גם הוראת סעיף 3 סיפא לחוק רשות הפיתוח, המסמיכה את מינהל מקרקעי ישראל
לעשות את כל הפעולות במקרקעין של רשות הפיתוח, כמפורט בסעיף 3, תוך שלילת הסמכות
לבצען על-ידי רשות הפיתוח עצמה.
אולם, שליחות מיוחדת זו, שהיא יציר החוק, ולפיה הורשה המינהל לפעול במקרקעי
רשות הפיתוח לכל דבר ועניין, אין בה כדי לשלול מרשות הפיתוח את הבעלות עצמה.
לפיכך, השלוח הוא המינהל, והבעלים, שלטובתו על המינהל לפעול, היא רשות הפיתוח,
ואין לשרבב את הנתבעת באופן כלשהו למערך יחסים זה תוך יצירת משוואה פסולה,
כאילו המקרקעין הרשומים בבעלות רשות הפיתוח אינם אלא מקרקעי הנתבעת, או משוואה
פסולה אחרת, כאילו המינהל כשלוח משמע הנתבעת כשלוח. יש להבדיל ולהבחין הבחן
היטב בין הזיקה הנוצרת על-פי חוק רשות הפיתוח בין רשות הפיתוח והמינהל, לבין
הזיקה הקיימת בין המדינה לבין המינהל כזרוע מזרועותיה.
המסקנה העולה מן האמור לעיל - קובעת השופטת חיות - היא, כי עניין לנו במקרקעין
אשר רשות הפיתוח הינה הבעלים הרשום של 11/284 בהם, והעובדה לבדה, שהמינהל משמש
כשלוח סטטוטורי של רשות הפיתוח במקרקעין אלה, אין בה כדי להעניק לנתבעת סמכויות
או זכויות שימוש כלשהן באותם מקרקעין.
במאמר מוסגר, ציינה השופטת חיות, כי העובדה שבשנת 1976 נזקקה הנתבעת לצו על-פי
חוק להסדר תפיסת מקרקעין בשעת חירום, תש"י-1949, לצורך תפיסת חזקה בשטח ההרחבה,
יש בה כדי ללמד, כי לפחות באותו מועד לא סברה הנתבעת, שיש לה סמכות או זכות
להשתמש בחלק כלשהו של אותם מקרקעין בלא היתר כדין שיינתן לה לצורך כך.
משנקבע כי הנתבעת איננה הבעלים בחלק כלשהו של המקרקעין, וכי אין לה זיקה אחרת
למקרקעין אלה מתוקף בעלותה של רשות הפיתוח, אין מקום לטענות שהעלתה הנתבעת
בדבר שימוש סביר במקרקעין על-ידי שותף במקרקעין, מכוח סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין,
התשכ"ט-1969.
טענה נוספת שהעלתה הנתבעת היא הטענה, לפיה נגועה התביעה בחוסר תום לב ואיננה
אלא שימוש לרעה בזכות, כמובנו של סעיף 14 לחוק המקרקעין, משום שלעת עתה אין
בידי התובעים ממילא לעשות שימוש כלשהו במקרקעין, ולעניין זה טוענת הנתבעת,
כי לא הוכח שנוכחות הנתבעת בשטח מפריעה לתכנון מפורט או עתידי, וכן לא הוכח
כי אושרה תב"ע מפורטת המאפשרת לתובעים לקבל היתרי בנייה במקרקעין. משכך הדבר,
טוענת הנתבעת, כי השימוש שהיא עושה במקרקעין אינו גורם נזק לתובעים, ואין הוא
מונע מהם הפקת רווח כלשהו מן המקרקעין.
טענותיה אלה של הנתבעת מקוממות הן, קובעת השופטת חיות.
אם דרוש לנתבעת שטח מקרקעין, לשימושה, ובייחוד אם דרוש לה שטח לצרכים ביטחוניים
חיוניים, מעמיד החוק לרשותה אמצעים חוקיים שונים מכוחם תוכל ליטול לעצמה את
השימוש באותם מקרקעין, בין לצמיתות בדרך של הפקעה, ובין לתקופה קצובה מתוקף
החוק להסדר תפיסת מקרקעין.
העובדה כי התובעים, אנשים פרטיים שרכשו מקרקעין במיטב כספם, אינם יכולים, בשלב
זה, לממש רווחים במקרקעין שרכשו או לעשות בהם שימוש ממשי בשל מגבלות תכנוניות
כאלה או אחרות, עובדה זו כשלעצמה בוודאי אינה יכולה להקנות לנתבעת זכות לפלוש
לאותם מקרקעין ולייחד לעצמה בדרך של תפיסת חזקה שלא כדין וללא תמורה, אלפי
מטרים מרובעים מתוך אותם מקרקעין.
העובדה שמי שכך פועלת היא הנתבעת, מוסיפה לדברים נופך של חומרה, והטענה כי
בנסיבות אלה התובעים הם שפועלים בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בזכות, מוטב
היה לה אלמלא נשמעה.
התוצאה הסופית: ניתן צו לסילוק ידה של הנתבעת משטחי המקרקעין, ולעקור את המתקנים
שהותקנו על ידה במקרקעין אלה. הצו ייכנס לתוקף בתוך שנה.
ת.א 1203/97.
ביהמ"ש המחוזי בת"א.
השופטת אסתר חיות.
בשם התובעים: עו"ד דונין ממשרד שוב.
בשם הנתבעת: עו"ד מיוחס.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
