חניונים סמוכים ושומת הארנונה

בין שני חניונים

הנישומה הפעילה שני חניונים לרכב בתל אביב, שביניהם עבר כביש, ולכל חניון היו כניסה ויציאה נפרדות. חניון אחד שימש את חברת האוטובוסים דן עד השעה 11:00, וכאשר חניון אחד היה מלא, הופנה הנהג לחניון האחר.

הנישומה טענה, כי יש לשום את שני החניונים כיחידת שומה אחת. בפס"ד בוגרשוב (ע"ש 2170/96) דן בית המשפט בשני חניונים שהיו מופרדים על די ואדי ארוך ולא היה מעבר פיזי ביניהם. לטענת הנישומה, הלכה זו לא חלה עליה מחמת השוני העובדתי שבין שני המקרים. עוד טענה, כי אחד מן החניונים אינו פועל בשבתות (שלא כמו בעניין בוגרשוב) בשל תכתיב של חברת נתיבי איילון.

מנהל הארנונה טען, כי על הנישומה מוטל נטל ההוכחה כשמדובר ביחידת שומה אחת (ע"א 1436/90 ארד), וכי אלו שני חניונים בעלי כניסות ויציאות נפרדות, המופרדים פיזית, ללא יכולת מעבר ביניהם.

פסיקת בית המשפט המחוזי

השופטת הילה גרסטל קיבלה את טענות מנהל הארנונה לעניין נטל ההוכחה. בע"ש 417/95 מפעל מתכת נקבע, כי "מי שטוען נגד כשרות הטלת המס על ידי הרשות - עליו הנטל".

עוד נפסק, כי הנימוקים המופיעים בפס"ד בוגרשוב מתקיימים גם בעניין הנדון, ואין לקבל את המבחן המוצע ע"י הנישומה, שלפיו כאשר חניון אחד מלא מופנה הנהג לחניון האחר.

בפס"ד בוגרשוב נקבעו שני מבחנים לבחינת השאלה אם מדובר בפעילות חלקית או רצופה: האחד, מבחן האילוצים החוקיים - ולפיו הוראת דין קובעת, כי יש להפעיל את החניון בשעות מסוימות ולא באחרות. האחר, מבחן האילוצים העונתיים - ולפיו אופי הפעילות המתבצעת בסביבת החניון קובעת את אינטנסיביות הפעילות בו (חניון האוניברסיטה, חניון המצוי ליד שפת הים). מבחנים אלה הם מבחנים אובייקטיביים, ואילו במקרה הנדון, אי הפעלת אחד החניונים בשבתות נובעת מהחלטת הנישומה. הערעור נדחה ביום 9.4.01. ב"כ המערערת: עו"ד י' אגר; ב"כ המשיב: עו"ד י' ברנע-קלופמן.

בין שני הרים

יש לנו הערה אחת על פסק הדין והנמקותיו. כאשר עסקינן בנכסים שאינם גובלים באופן פיזי - אכן מוטלת על הנישום החובה לשכנע כי יש לשום את שני הנכסים כיחידת שומה אחת. זהו הנימוק היחיד שהיה דרוש לדחיית טענת הנישום בדבר נטל הראיה.

הנימוק שנקבע בפסיקה, כי "מי שטוען נגד כשרות הטלת המס על ידי הרשות - עליו הנטל", מבוסס על העדפת טובת המלך על טובתם של האיכרים חסרי הזכויות במשטרים פיאודליים. הנמקה כזאת העדיפה את טובת התעשיינים על טובת הפועלים במאה ה-19. הנמקה כזאת הייתה יפה לימיו של לואי ה-16, מלך צרפת, שאמר: "המדינה זה אני". הנמקה כזאת הייתה ראויה למשטר הקומוניזם החשוך בברית המועצות, שהרשיעו בפלילים "פרזיטים" שלא עבדו, בנימוק שהם פוגעים במדינה.

מדינת ישראל היא מדינה פיאודלית, שבה מרבית הקרקע החקלאית בבעלות המלך, אבל הממשלה אינה מודה בכך. מכל מקום, המהפכה האגררית כבר פקדה את אירופה (ואני מקווה שתפקוד גם את ישראל). בישראל יש לעובדי התעשייה יותר זכויות מאשר לאחיהם באירופה ובארה"ב לפני מאה שנה. בישראל המדינה אינה מזוהה עם ראש הרשות המבצעת (המתחלף חדשות לבקרים). במדינת ישראל אין פרזיטים-עבריינים, יש קצבת אבטלה ויש הנחות בארנונה למי שתורתו אומנותו (בית המשפט העליון קבע שתוקפה של הנחה זו בטל משנת 2002).

במדינת ישראל יש שופטים שיש להם מורא בפני החוק ולא בפני המחוקק. על שופטי ישראל מוטלת החובה לקבור את החזקה המשפטית בדבר "תקינות מעשה השלטון". בעינינו, ראוי כי מעשה השלטון ייחשב כתקין רק לאחר שנציגי השלטון יתכבדו ויוכיחו זאת בבית המשפט, באותה דרך שבה הנישום נדרש להוכיח כי הוא זכאי לפטור ממס. או אז נהיה מדינה עם סימפטומים של דמוקרטיה.

עו"ד רוסטוביץ הוא עורך הפורטל לנדל"ן ולמסים www.landtax.co.il ומחבר הספר 'ארנונה עירונית'.

עו"ד גלעד מתמחה בדיני תשלומי החובה של הרשויות המקומיות.