שוב חוזר הניגון

שבעת עמודי החוכמה הם האוניברסיטה העברית, הטכניון, אוניברסיטת תל-אביב, בר אילן, חיפה, בן גוריון בנגב ומכון וייצמן. במוסדות הללו למדו בשנה האחרונה 113,750 תלמידות ותלמידים, שנהנו מסגל מורים יעיל עד כדי סכנה: בעשור האחרון גדל מספר התלמידים ב-70% ואילו מספר המורים, המגיע עתה לסביבת ה-10,000, גדל רק ב-40%.

במילים אחרות, אם לפני עשר שנים טיפל מורה ממוצע ב-9.3 תלמידים, הרי כיום הוא משתלט על 11.1 תלמידים. התייעלות זו מצדיקה, לכאורה, תוספת שכר. אבל מנקודת ראותם של הסטודנטים, היא מצדיקה ירידה בשכר הלימוד, בהנחה שהתייעלות כפולת מרכאות זו מורידה בהכרח את טיב הסחורה.

הנחה זו נשענת גם על נתונים אחרים. כך, למשל, בשנים האחרונות עלה משקל הסטודנטיות והסטודנטים שאינם מסתפקים בתואר בוגר ורוצים בתואר מוסמך, ואפילו דוקטור. לאמור, עלה מספר התלמידים הזקוקים להדרכה פעילה וצמודה, ואינם יכולים להסתפק בשיעור פרונטלי באולם המכיל 200 מקומות.

ואין זה הכל: מסירות המורים למוסדות הצמרת יורדת בהכרח, ככל שיש להם עבודות צדדיות במחקר ובייעוץ, וככל שהם נהנים מהביקוש ההולך וגדל למוסדות השכלה נוספים על השבעה שצוינו, כמו האוניברסיטה הפתוחה, הסמינרים, והמוסדות להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאות, לפי ההגדרה הרשמית.

הממשלה מתקצבת לא רק את שבעת המוסדות המועדפים, אלא גם 15 מוסדות אחרים, כמו בצלאל והאקדמיה למוסיקה ולמחול מצד אחד, והמכון הטכנולוגי בחולון והמכללה הטכנולוגית בירושלים מצד שני. באמצע, אפשר למנות כמה מכללות אזוריות ומכללות להנדסה ולנושאים אחרים.

יש להניח, שחלק ממורי האוניברסיטאות מלמדים גם בחלק מהמוסדות הללו, כשם שהם מלמדים במכינות הקדם-אקדמיות, הכוללות יותר מ-11 אלף תלמידים, ובמכללות הפרטיות המכילות גם הן רבבות תלמידים ותלמידות. ועדיין לא כללנו ברשימה את המוסדות הקרויים קתדראות ואוניברסיטאות עממיות - 51 במספר - בהן יושבים להנאתם 53 אלף תלמידים המעוניינים בהשכלה לשמה ולא בתעודה, והם מתפרסים על פני יותר מ-3,000 חוגים, שגם מהם יכול הפרופסור המצוי להתפרנס בכבוד.

בסך הכל, מדובר במערכת נאה מאוד של כ-300 אלף גברים ונשים דורשי השכלה בכל ענפיה. מספר מרשים מאוד, וראוי שישים אליו לב כל מי ששמע על הוויכוח בשאלת העגלה המלאה - עגלת החרדים, והעגלה הריקה - עגלת החילוניים, לפי גירסת החזון איש זצ"ל, בוויכוח ההיסטורי שלו עם בן גוריון.

העיון בנתונים מעורר מספר שאלות. שאלה אחת נוגעת לאיום השביתה של הסגל הבכיר. לפני שנים מספר קיבל סגל זה תוספת שכר עצומה, שהותנתה בהימנעות מעבודות צדדיות שהפכו לעיקריות. הגיעה השעה לבדוק, באיזו מידה אכן נשמרת ההתניה הזאת.

שאלה אחרת היא שאלת המבנה השוויוני של השכר, הניתן בשווה לכל המורים לפי דרגתם. קחו למשל את חתן פרס נובל לכלכלה, פרופ' ג'וזף שטיגליץ, שנדד מסוף מערב לקצה המזרח של ארה"ב, וגם קיבל תוספת שכר נאה מהאוניברסיטה הניו-יורקית. האם לא הגיעה השעה שגם בישראל ייקבע השכר תוך התחשבות בביקוש למקצוע שהפרופסור מלמד, ובביקוש לפרופסור עצמו?

שאלה נוספת היא שאלת המקום בצמרת. לפני 15 שנה היו בסגל ההוראה והמחקר בשבעה המוסדות המועדפים 7,871 מורים, מהם 4,296 בסגל הבכיר ו-2,789 בסגל הזוטר. במילים אחרות, הסגל הצעיר, שאפשר להגדירו כעתיד ההוראה והמחקר, מנה כשליש הסגל כולו. היום מונה הסגל הזוטר בסך הכל 2,418 אנשים, שהם פחות מרבע הסגל כולו. כלומר, אם ההווה מפוקפק למדי, מובטח לתלמידי הדור הבא עתיד מפוקפק בהרבה, עקב ההצטמקות המתמשכת של דור המורים והחוקרים הצעיר יחסית.

אבל שאלת העתיד צריכה לעניין את הממשלה, המעניקה השנה למוסדות ההשכלה הגבוהה כ-4.5 מיליארד שקל, בעיקר למוסדות המיוחסים, ומכסה בכך שני שלישים מתקציבם השוטף. טוענים, שהממשלה אינה רשאית להתערב בחופש האקדמי. ובכל זאת, מי שדורש מהממשלה תוספת שכר, חייב להסביר מדוע מגיע התוספת דווקא ליושבים בצמרת ונהנים משכר ישיר גבוה, ולפעמים גם משכר צדדי נאה, ולא לסגל הזוטר. הלא בלעדי הסגל הצעיר הזה, לא יהיו לנו פרופסורים בעתיד.