מיסוי עירוני על עיסקאות באינטרנט

לאחר שורה ארוכה של דיונים בנושא המסחר האלקטרוני c-commerce והבעיות הרבות הכרוכות בו. הן בקשר למיסוי הישיר והן בקשר למיסוי העקיף, דומה שלא ניתנה תשומת הלב הראויה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"י השופטת שרה סירוטה) בעניין צרפתי (מסים יד/4 עמ' ה-210), שבו נדונה סוגיית החבות בארנונה בגין מכירות באמצעות האינטרנט.

העובדות פשוטות למדי: אמנית ובעלה עוסקים בעבודתם במקום מגוריהם. לפי אחד מסעיפי צו הארנונה של עיריית תל-אביב, סטודיו של אמן במקום מגוריו, שאינו משמש למכירה או להוראה, ייחשב לחלק ממקום המגורים.

העירייה טענה שהסטודיו משמש גם למכירה ופיצלה את השטחים באופן יחסי. ועדת הערר קיבלה את ערר האמנים מנימוקים שונים, ובכללם הידיעה שבפועל אמנים מתפרנסים ממכירת יצירותיהם ועדות הנישומים שלפיה אין הסטודיו משמש לתצוגה ואין בו מגע עם קהל.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור (היינו, אישר את עמדת העירייה) ואומר בסעיף 5 לפסק דינו כך:

"סעיף 3.2.40 מתייחס במפורש לאיסור לבצע מכירות בנכס. דרך ביצוע המכירות של המשיבים אינה מצריכה מגע עם קהל בנכס עצמו, ולכן נשאלת השאלה: האם מכירה שכזו אינה מקנה לנכס נפח עסקי?

"בהנחה שהמשיבים היו מוכרים את יצירותיהם רק דרך האינטרנט בלבד, גם אם נתעלם מהמכירה באמצעות פקס וטלפון, אין חולק כי במסלול תקשורתי זה, אין כל מגע ישיר בין המתקשרים, אך האם לא נגדיר סוג מכירה שכזה כמסחר? זאת ועוד, במידה והמכירות חוזרות ונשנות, האם לא נאמר כי המשיבים מנהלים עסק?

"בעידן שבו אנו מצויים כיום, מסחר אלקטרוני משמעו ביצוע עסקאות, שקודם לכן, טרם פרצה המהפכה האלקטרונית, היו נעשות פנים מול פנים. השוק שבו היינו נוהגים לגבש עסקאות עבר מטמורפוזה, וכיום ניתן להתקשר דרך רשת התקשרות מבלי בכלל לדעת מיהו הקונה (למהפכה האלקטרונית ראה www.ecommerce.gov).

"המסחר האלקטרוני מתאפיין בשני סוגים של פעילות: מסחר אלקטרוני עקיף - הזמנה אלקטרונית של טובין מוחשיים, כמו בענייננו; ומסחר אלקטרוני ישיר - הזמנה מקוונת של טובין שאינם מוחשיים כגון: תוכנת מחשב, שירותי מידע וכדומה (להרחבה בנושא ראה www.cordis.lw וגם ראה www.countrvthings.com).

"לו היינו במקרה דנן עסקינן בסוג המסחר השני - הישיר, הרי שבו הקונה רוכש את המוצר, מקבלו ומשלם עבורו מבלי לערב את המוכר ואף ללא ידיעתו (מידע אודות המכירה יתקבל אצל המוכר רק בדיעבד). במקרה שכזה, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, הייתי מתקשה שלא לראות בסטודיו, אשר ממנו, לכאורה, מתבצעת המכירה, כמוקד לפעילות מסחרית. סבורני כי בצורת מסחר שכזו נשאר מקום עבודתו של האומן בדל"ת אומנותו.

"אולם, כאשר המסחר הוא עקיף, ביצועו תלוי במספר פקטורים חיצוניים כמו אריזת המוצר, שליחתו, הוצאת חשבוניות ועוד. באופן שכזה נראה, כי נפגמת ההפרדה בין שטח היצירה של האמן לבין שטח המכירה והשיווק. לא זו אף זו, בלי נשכח, כי המשיבים מבצעים את מכירותיהם אף דרך הטלפון והפקס. מדיומים אלו מחייבים את האמן לעצור את תהליך היצירה, שהרי לא ניתן לנהל משא ומתן בטלפון על מכירת יצירה או לתאם את הצגתן של היצירות בתערוכה ובמקביל להמשיך ליצור, ואם האמן מסמיך אדם אחר - כמו בענייננו את הבעל - ודאי שיש לכך מאפיינים של מסחר. כל אלה הופכים את הסטודיו למקום יצירה ומסחר כאחד".

השאלה הנשאלת היא, עד כמה ישמש פסק דין זה תקדים. ולעניין זה ראוי להסב את תשומת הלב הן למה שיש בו והן למה שאין בו:

א. האבחנה שעושה בית המשפט בין מסחר ישיר לבין מסחר עקיף היא אבחנה חשובה, ונכונה: מסחר עקיף איננו שונה מהותית מהזמנה באמצעות הדואר הפקס או הטלפון, ומשקיימת סחורה פיזית שמועברת ממקום למקום בתוך המדינה, בין מדינה למדינה או באזורים שונים בתוך המדינה (למשל בין אזור הסחר החופשי באילת לבין אזורים אחרים), אין ולא צריך להיות קושי ביצירת תיעוד וביסוס החבות במס - הן הישיר, הן העקיף והן המוניציפלי - על תנועת הסחורות.

ב. המסחר הישיר הוא לב הבעיה, ולגביו נשאלת שורת שאלות כגון: האם מדובר במכר טובין לא מוחשיים, במתן רשות שימוש בהם או בשירות; מיהו המוכר או נותן השירות; היכן מתבצעת העיסקה ועוד ועוד.

בית המשפט קבע, שבמקרה שנדון בפניו היה המסחר עקיף, ולכן דבריו בעניין המסחר הישיר הם "אוביטר דיקטום", והוא עצמו, בזהירות רבה, אומר: "לו היינו במקרה דנן עסקינן בסוג המסחר השני - הישיר...במקרה שכזה ומבלי לקבוע מסמרות בדבר הייתי מתקשה שלא לראות בסטודיו אשר ממנו לכאורה מתבצעת המכירה כמוקד לפעילות מסחרית".

ניתן ללמוד מדברים אלה על קו הטיעון ומערכת הראיות שניתן וראוי להעלות בתיק הבא שיובא לדיון ועל בעיית מיסוי הכפל שעשויה להתעורר גם בתחום המוניציפלי.

כך, לדוגמה, שאלת מיקום השרת וחשיבותה, שנדונה הרבה בהקשר למיסוי הבינלאומי בעיסקאות סחר אלקטרוני, לא עלתה כלל בפסק הדין האמור ובית המשפט לא דן כלל בתחום הטכנולוגיה שמאפשרת את הסחר ובתפקידיהם ומעמדם המשפטי של נותני שירותי החזקת האתר, בתקשורת בין הצדדים וכיו"ב, ויצא מההנחה הפשטנית שהמכירות נעשות מתוך הנכס נשוא הדיון.

אך מה היה הדין אילו הוכח שהמכירות נעשות מתוך אתר ברמת גן, באמצעות ספק שירותי אינטרנט שמקום מושבו בירושלים? האם בעל האתר בת"א היה מופטר מארנונה? האם לרמת גן או לירושלים היתה זכות להטיל ארנונה? אולי מן הראוי להתחיל ליצור רשת של אמנות לשם מניעת כפל מס בין הרשויות המקומיות?